נסענו בכביש צר ומפותל, בין כפרים ערביים למטעי זיתים. סוף העולם, ימינה. על פנינו חלפו רכבים בעלי לוחיות רישוי לבנות, פלסטיניות. לעומת האוחזים הפלסטינים בהגה, פורעים של ממש, אפילו הבני-ברקים נראים כנהגים זהירים במיוחד.
יו"ר האיחוד הלאומי, יעקב כץ (להלן: כצל'ה), יודע ללחוץ על הגז ולשעוט קדימה. במשך שמונה שעות הסיור, בשבילים המפותלים והנידחים של חבל יהודה ושומרון, הוא נהג והכווין חלופות, וכל העת, התעקש שלא לשאת עמו נשק, אפילו לא רוגטקה. הרכב, כמובן, לא היה ממוגן, "שהם יתמגנו", הוא אמר בטון אדנותי.
רק פעם אחת ניכרו אותות חרדה על פניו – ובעטיים של אחרים. על אם הדרך המתפצלת עם הכפר הערבי ביג'ה הוא עצר בפתאומיות ודומם מנוע. "מה קרה?" קפצנו בבהלה. "תראו-תראו", הצביע כצל'ה לעבר רכב בעל לוחית רישוי צהובה, שטעה בפנייה ונכנס לתוככי הכפר העוין.
הנהג הישראלי קלט את טעותו ברגע האחרון והחל בנסיעה מהוססת לאחור. כצל'ה עמד והמתין בצד הדרך, עד שהנהג ביש המזל ייצא מלוע הארי. בינתיים, כאילו מדובר בעצירה להתרעננות בתחנת 'סופר אלונית', הוא שלף מתרמילו הגדוש עוד סיפור מקומי על פעולת תגמול – באזור הנסיעה - מתקופת שירותו הצבאי תחת הגנרל אריאל שרון.
או-הו, איך שגלגל הטרקטור מסתובב לו. עד לפני שנה-שנתיים, המתנחלים ברחו ממספרים, כמו שהרב יעקב יוסף בורח משוטרים. פעילי השלום-עכשיו, ניסו למספר כל בית, לתעד כל התחלת בנייה. והנה, עולם חדש. הממספרים הם המתנחלים. מלשינוני 'שלום עכשיו' ממוקמים על משבצת הגורם שאותו לא סופרים
הסיור הזה, שהלך והידרדר בשעת דמדומים לעברה של 'ארץ המאחזים', החל בצהרי היום, במחוזות אחרים לגמרי, בלב ההתיישבות החילונית הבורגנית של השומרון, מרחק נגיעה מהקו הירוק. לכצל'ה שהוביל אותי ואת עמיתי, פרשן 'בקהילה', יעקב ריבלין, כמו מורה דרך מיומן, מיישוב למאחז, הייתה מטרה ברורה: להוכיח, לא במעשיות ובסיפורים, אלא בנתונים ובמספרים, בשלדים ובדחפורים, כי ניתן תוך תשעה חודשים להפוך אדמה צחיחה ליחידת דיור הניצבת על תילה, ממש כמו במעשייה של 'איש חסיד היה'.
בבוקרו של יום צאתנו לסיור פרסם כצל'ה את הנתון המדהים הבא: מספר מתיישבי יהודה ושומרון קפץ בשנה האחרונה ב-14,491 נפש. נכון ל-30.6.2010 עמד מספר המתיישבים על 320,073 נפש, ואילו כיום, מאכלסים את האדמה אשר מעבר לקו הירוק: 334,564 מתיישבים. ראש עיריית מודיעין עילית יענק'ל גוטרמן, מתנחל החי בהכחשה, לא ישמח לשמוע שיישובו הוכתר כחלוץ ההתנחלויות, עם 51,451 תושבים. יש"ע זה כאן.
או-הו, איך שגלגל הטרקטור מסתובב לו. עד לפני שנה-שנתיים, המתנחלים ברחו ממספרים, כמו שהרב יעקב יוסף בורח משוטרים. פעילי השלום-עכשיו, ניסו למספר כל בית, לתעד כל התחלת בנייה, לסנכרן את הכל עם תצ"א (תצלומי אוויר) של הלוויינים האמריקאיים, ולתקוע מקלות בשרשראות הדחפורים.
לא עוד. עולם חדש ראינו. הממספרים הם המתנחלים. מלשינוני 'שלום עכשיו' ממוקמים על משבצת הגורם שאותו לא סופרים. "עד לסוף הקדנציה מספר המתיישבים ביהודה ושומרון יעמוד על ארבע מאות אלף נפש. איום הדמוגרפיה התהפך. לא הערבים מפחידים אותנו, אלא אנחנו אותם. האמריקאים הרימו ידיים, אפילו ב'שלום עכשיו' התייאשו מלספור", אומר יו"ר האיחוד הלאומי ומסתער על הגבעה הבאה.
ביבי בום
כצל'ה קם ומתהלך בארץ, בכובע בוקרים צחור ובמקל – שבו הוא מסתייע כדי להתגבר על נכותו, תוצאה מפגיעה ישירה שספג בקרב מאסף במלחמת יום כיפור. איזה מתהלך? מתרוצץ כאחוז תזזית. על רגל בריאה אחת, הוא רץ מהר יותר מכולנו.
בכל יישוב אליו אנו מגיעים, שאלתו הראשונה היא: היכן בונים? המציאות לדידו, הפוכה משלטי האזהרה הסטנדרטיים שנתלים באתרי בנייה. הוא תולה מבט מתייסר בכל חלקת אדמה לא מעובדת, עד שדומה כי בעוד רגע ינעץ בה שלט: 'סכנה, כאן לא בונים'.
כצל'ה צוהל למראה כל דירה, מתפעל מכל בית, זורח מכל בלוק. רק חסר היה שיתכופף לאדמה וינשק את רגביה. העניין הוא, וזה הסיפור האמיתי פה, שיש לו ממה להתלהב. היקף הבנייה ברחבי יהודה ושומרון חסר תקדים. את הנתונים ניתן להכיל רק לאחר סיור בשטח והתבוננות מקרוב. צריך להיות ולראות.
קחו לדוגמה את אורנית, יישוב אקסקלוסיבי, הנושק לקו הירוק. כשני שליש מכ-7,000 תושביו, הם חילוניים, מה שנקרא, 'מתנחלי איכות חיים'. בשנים שקדמו להכרזת ממשלת נתניהו על הקפאת הבנייה, נבנו ביישוב כעשרים יחידות דיור בממוצע לשנה. בימים אלו, נבנות בתחומי היישוב כ-1,200 דירות, צמודות קרקע. כל יחידת דיור כזאת יש להכפיל פי שתיים-שלוש, לאור העובדה שבעלי הנכסים בונים מלכתחילה יחידות דיור נפרדות להשכרה, כדי לממן את החזרי המשכנתא. כאן לא נזקקים לחסדי המענקים של אטיאס.
כצל'ה סוחב אותנו מגבעה לטרסה, מאתר בנייה לאתר חפירה. הדירות עבורו, כמו סם לנרקומן. אף פעם אין בהן די, לרגעים הוא נראה כמי שמסניף דירות ונכנס לאקסטזה.
והראנו בבניינו. צופים על הבנייה באורנית
"כל זה קרה בזכות ביבי", הוא אומר בסרקזם ומסביר: "עד ההקפאה היו ביהודה ושומרון אלפי מגרשים מאושרים לבנייה על קרקעות פרטיות שאנשים סחרו בהן בעצלתיים וחיכו ליום שימכרו ברווח או יבנו ויעשו את המכה. פתאום הגיעה תוכנית ההקפאה ולראשונה באה ממשלת ישראל ואמרה להם: זה אומנם שלכם, יש לכם את כל האישורים, אבל אינכם יכולים לבנות.
"ביבי, שלא במתכוון, הפך לקטליזטור הגדול של בנייה בהתנחלויות: ביום שהסתיימה ההקפאה, ב-26 בספטמבר, כל מי שהיה לו מגרש מאושר לבנייה רץ לבנות. מהר-מהר לפני שהממשלה תכריז על עוד הקפאה. הנה התוצאה, בנייה לכל מלוא העין". ארץ ישראל יפה, ארץ ישראל פורחת ומתפתחת.
קחו עוד דוגמה, מיניאטורית משהו, אך מרשימה לא פחות. ביישוב עץ אפרים, הצמוד לאלקנה, עמדו על תילם, ערב ההקפאה 143 בתים צמודי קרקע. מספר הבתים שנבנים ביישוב כיום הוא 293. וזה עוד לפני שהכללנו את הבתים שבנייתם מתוכננת על חלקת קרקע נוספת המצויה בעיצומן של עבודות פיתוח. כל מגרש, כאמור, הופך בפועל למבנה דו-משפחתי. על משבר הקוטג' לא שמעו כאן.
אדוני הארץ
זהו מחזה מרשים שלא ניתן לראותו בארץ הקפואה שבתוככי הקו הירוק. כי אצלנו, בישראל החוקית, מכל הדיבורים על שיווקים-שיווקים-שיווקים, אנו רואים בקושי עבודות פיתוח התחלתיות, פה ושם. ואילו כאן, בחלקת האדמה הבלתי לגאלית, השלדים עומדים על תילם תוך תשעה חודשים.
מה שמדהים הוא, שכל זה נעשה בעשר אצבעות מקומיות. טביעות האצבעות של השר אטיאס לא ניכרות בשטח.
מה פה בדיוק באחריות משרד השיכון? שאלנו את ראש מועצה אזורית שומרון, גרשון מסיקה.
"כלום", הוא השיב, "כל הדחפורים האלו שאתם רואים כאן, הועלו לשטח על-ידי יזמים פרטיים. בעלי הקרקע משלמים עבור הפיתוח, משרד השיכון לא שם אפילו שקל אחד לרפואה".
בגוש טלמונים, התאבקנו ואכלנו חצץ עם ראש מועצת בנימין, אבי רואה. האיש חולש על כמות בלתי נתפסת של קרקע: 300,000 דונם, שבהם נאחזים 53,000 תושבים. ישבנו לצידו בג'יפ הכחלחל והמאובק, מרגישים כמו בסיור עם צ'יף מקומי, קאובוי ישראלי. המשפט 'אדוני הארץ', שהודבק למתיישבים בספרם של עקיבא אלדר ועדית זרטל, מעולם לא נראה רלוונטי כל-כך.
וגם כאן, ניסינו לחלץ מפיו את השם אטיאס, ולא הצלחנו. הגוף הממשלתי היחיד שמסייע, הוא החטיבה להתיישבות. לא לחינם הועברה החטיבה לאחרונה ללשכת ראש הממשלה - גדושת חובשי הכיפה הסרוגה. הכל זה מלמעלה.
יישוב נולד
בחורינו הטובים ביהודה ושומרון נוקטים בשיטות שמוכרות לנו ממחוזות אחרים. המדינה לא מאפשרת לבנות יישובים חדשים? אין בעיה. הם יכנו זאת: עיבוי היישובים הקיימים - כביכול מדובר במוסד תורני חדש שמשתמש בסמל מסגרת של מוסד ותיק והופך, על הנייר בלבד, לשלוחה זניחה.
הנה לכם היישוב נריה שאנו באים בשעריו. הנוף מדהים, פראי, בראשיתי, כאילו עוצב במכחול. רב היישוב, הרב הרשקוביץ, מצביע על נקודה ירוקה הבולטת באופק - יער ביתילו החולש על קיביה. קבוצת עצים אינסופית שמזדקרת בירוק עז באמצעו של ישימון צחיח. "זה השטריימל שלנו", אומר הרב הרשקוביץ בחיוך.
"לשם היינו עולים עם אריק שרון", נזכר כצל'ה שהיה יד ימינו של שר השיכון, בשנות התשעים, בתקופה ששרון רץ על הגבעות כדי לבנות ולא על-מנת להרוס. "היינו באים, תופסים קצת שקט ואוכלים צהריים כשאריק מספר על עלילות פעולת התגמול בקיביה".
אהבת חייו. אריק שרון
זו הייתה פעולת תגמול אחת יותר מדי שבעקבותיה פורקה יחידת 101 המיתולוגית. אבל לאריק עוד נחזור. בינתיים, אנחנו כאן, בנריה, יישוב עצמאי לכל דבר ועניין, בונים בו בתים חדשים במלוא הקצב. רק מה? על המפות הרשמיות הוא בכלל מכונה: שכונת טלמון ב'. מה-אתם-יודעים.
מלכת הביצה היא חברת 'אמנה'. זאב חבר (זמביש) הוא הרוח החיה. מעץ אפרים ועד פדואל, מעלי זהב ועד רבבה. בכל פינה, מזמינים אותך 'שלטי חוצות' סטייל יהודה ושומרון, של חברת 'אמנה' לרכוש בית פרטי, צמוד קרקע, במחיר דירת שלושה חדרים באלעד ובמודיעין עילית.
המטרה: עיבוי הגושים הקטנים ויצירת עובדות בשטח. היעד: פיצוץ אוכלוסין של 400,000 יהודים ביהודה ושומרון, עד לסוף קדנציית ביבי השנייה. זה ייתכן, זה אפשרי, כל עוד החבר'ה כאן בונים.
אל תדברו על אריק
אם חשקה נפשכם בצימר מפנק עם בריכה פרטית על רכס הררי הצופה אל ערוץ נחל אכזב, ללא שמץ של ציביליזציה באופק (והכי חשוב, במחירים סבירים), ארזו את הפקלאות ושימו פעמיכם לצריף של תמרי.
רגע-רגע, לפני שאתם יוצאים מהבית, אל תגידו שלא הזהרנו: הדרך לגן עדן עוברת בלב הגהינום. פינת החמד הזאת ממוקמת בפאתי חוות יאיר, מאחז לא חוקי, הצופה לנחל כנא, שכבר חווה צווי הריסה לרוב ואפילו הריסה אחת ממשית. עם הצווים הנערמים, מתמודד בהצלחה בעל המקום, עו"ד דורון בן צבי, שהפך את ההגנה על הבית לסטאז' לא רע.
אם הסתבכתם בדרך, חזקה על 'ילדי הגבעות' שמסתובבים בשטח כמו צאן-אדם, שיכווינו אתכם, ועל הדרך גם ייקחו טרמפ בתמורה.
הוואדי שלמרגלותינו, ממש לא תמים כפי שהוא נראה. סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני, ביקר בו לא מזמן וחנך בצידו דרך פיראטית, סלולה למחצה, המובילה לאחד הכפרים בסביבה. כשהסתיימו החגיגות הפלסטיניות, באו קציני המינהל האזרחי הישראלי והרסו את הכביש. חד גדיא, חד גדיא.
מקיימים מצוות יישוב ארץ ישראל בהידור במאחז חוות יאי
אז מה הפלא שהעבודה היחידה שנותרה לפועלים הפלסטיניים, היא לבנות את בתי היהודים? הרכבים הפלסטיניים החונים בכביש הכניסה לפדואל, משווים לשער היישוב מראה של חניון ברמאללה. סלאם פיאד הוציא בעבר הנחייה האוסרת על אזרחי הרשות לעבוד בהתנחלויות. הבנאים הפלסטיניים נתנו לו בראש עם פטיש חמישה קילו.
על פלטת גבינות וסלטים ושולחן עמוס במאכלי המטבח המקומי, כצל'ה פותח פה ולא רק כדי לאכול. זו המסורת שהוא אוחז בידו – נכון יותר לומר, בפיו - ממפקדו וחונכו הפוליטי, אריק שרון.
כצל'ה מספר בהנאה לא מוסתרת, איך אריק היה נכנס לפלאפל הירושלמי 'אפריון', ותמיד בעילה של שיחת טלפון דחופה (מזלו שניידים לא היו אז בנמצא), ובולס שלוש מנות פלאפל תוך דקה. "כשיצא, היה פונה למוכר בדוכן ובטון הכי רציני מבקש מנת פלאפל אחת, שאותה היה זולל כאילו לא אכל יממה שלמה".
תפוס את הפושע
אם ארץ ישראל היא האהבה הראשונה בחייו של כצל'ה, שרון הוא אהבתו השנייה, "למרות כל מה שעשה אני עדיין אוהב אותו", הוא מודה, "כואב לי שבמקום שיזכרו אותו כגיבור, הוא ייזכר בהיסטוריה כפושע".
כפושע? תמהתי.
"זה מה שיקרה כאשר האנשים שהיו לידו כשקיבל את ההחלטה על ההתנתקות יתחילו לכתוב ספרי זיכרונות ולספר באמת מה התרחש מאחורי הקלעים ומהן הסיבות שהובילו את שרון להרוס את מה שבנה, ללא כל תמורה. אחרי שזה יקרה, הוא ייזכר כפושע, וכמי שאוהב אותו, זה כואב לי, פוצע את ליבי.
"יחד עם זאת, את מה שהוא עשה אי אפשר לקחת ממנו. הרי רבים מהיישובים האלו, שאתם רואים, הוקמו בפרק זמן של שנתיים, בתקופת כהונתו של אריק כשר השיכון בממשלת שמיר, בין 90' ל-92'. מזכיר המדינה האמריקאי ג'יימס בייקר הגיע לארץ לשמונה ביקורים. בכל פעם שהגיע, הקמנו יישוב.
"בכלל, מי שיושב היום במשרד השיכון היה צריך לעבור קורס מזורז אצל אריק. הרי הקבלנים בשטח והעובדים שלך במשרד, שמים עליך עין ומזהים מי אתה אך ורק לפי התנהגותך. עליהם אי אפשר לעבוד. הם רואים האם אתה יורד לשטח, מתלכלך, מזיע ומתמלא באבק, או שאתה נשאר תמיד מבושם, חנוט בחליפה ובעניבה ונותן הוראות ממשרדים ממוזגים. האמת? לא צריך להגיע לסיפורי-עבר על אריק, מספיק לבוא לכאן ולראות מה אפשר לעשות בתוך תשעה חודשים".
רגע-רגע, לפני שאתם יוצאים מהבית, אל תגידו שלא הזהרנו: הדרך לגן עדן עוברת בלב הגהינום. פינת החמד הזאת ממוקמת בפאתי חוות יאיר, מאחז לא חוקי, הצופה לנחל כנא, שכבר חווה צווי הריסה לרוב ואפילו הריסה אחת ממשית. עם הצווים הנערמים, מתמודד בהצלחה בעל המקום, עו"ד דורון בן צבי, שהפך את ההגנה על הבית לסטאז' לא רע.
לזכותו של שר השיכון ייאמר שיש לו נסיבות מקלות. ראשית, הבירוקרטיה של היום היא לא הבירוקרטיה של פעם. היועצים המשפטיים מזנבים בכל החלטה, מייצרים מקלות כדי לתוקעם בעגלה. שנית, בל נשכח שביהודה ושומרון, הבנייה המאסיבית נעשית במתחמי המועצות האזוריות, בהן היו מלכתחילה אלפי מגרשים עם אישורי בנייה שלא מומשו.
שונה הדבר בתכלית בכל מה שנוגע לרשויות המקומיות, שם האישורים ניתנו עד היום במשורה, פרויקט אחר פרויקט. עובדה היא שדווקא בערים הגדולות, הבנייה נעצרה. תשאלו את ראש עיריית ביתר עילית, מאיר רובינשטיין, שמאז תום הקפאת הבנייה מצליח לאשר רק הרחבת מרפסות ובנייה בחצרות.
יד למעלה, ראש למטה
ככל שהבנייה תלויה באור ירוק מעשי של נתניהו, ההקפאה מעבר לקו הירוק נמשכת. לא רק בביתר עילית (שם אושרה מנה זעומה של בנייה רק בעקבות הטבח באיתמר), אלא אפילו בירושלים המזרחית, מרמות ועד גילה. ולמרות זאת, עבור כצל'ה, ביבי הוא הרע במיעוטו, ולא רק בגלל הבנייה הפרטית ביישובים הקטנים, שמחפה על החידלון הממשלתי בערים.
"ביבי הוא ברירת מחדל משום שבניגוד לאולמרט ולשרון הוא לא מוכן ללכת לשיחות ולהצהיר שהוא מוותר על הכל. אין לו יחסי חיבה למתיישבים, הוא לא מבקר בשטח ואף פעם לא מדבר על ארץ ישראל השלמה, ועדיין הוא עדיף על האלטרנטיבה של קדימה".
בנאומו בוושינגטון בפני שני בתי הנבחרים, הוא הזכיר את זכותנו על הארץ, רעננתי את זכרונו של כצל'ה.
בתים תוך תשעה חודשים. הבנייה בפדואל
"הוא עשה זאת רק אחרי שהעברתי לו באמצעות שליח, על מדרגות המטוס, נאום אלטרנטיבי. אחר כך, בעודו בוושינגטון שלחתי לו מברק לתזכורת. הוא הבין ששומעים ורואים אותו גם בהתיישבות ולכן הזכיר זאת". אשרי המאמין.
ביהודה ושומרון איש לא בונה על גוו הזקוף של נתניהו. על מה כן בונים כאן מאחזים שלמים? על גבם השפוף של שרי הליכוד. "המתיישבים ביהודה ושומרון", אומר כצל'ה בלי להתנצל, "עושים לליכוד את מה שעשו הערבים לעבודה בעבר ולקדימה כיום. למפקד הנוכחי בקדימה הצטרפו עשרים אלף ערבים. בליכוד עושים זאת המתנחלים.
"זו הסיבה שבשנתיים הקרובות לא תהיה הקפאה נוספת. הרי שרי הליכוד תלויים במתיישבים. לא סתם הם רודפים יומיום אחרי כותרות מחמיאות ב'מקור ראשון' וב'בשבע'. כדי להיבחר במיקום גבוה הם יצטרכו לקבל קולות ביהודה ושומרון, נראה לך שהם יתנו לביבי להרוס להם את הפריימריז?".
ביהודה ושומרון איש לא בונה על גוו הזקוף של נתניהו. על מה כן בונים כאן מאחזים שלמים? על גבם השפוף של שרי הליכוד. "המתנחלים", אומר כצל'ה בלי להתנצל, "עושים לליכוד את מה שעשו הערבים לעבודה ולקדימה. . לא סתם שרי הליכוד רודפים יומיום אחרי כותרות מחמיאות ב'מקור ראשון' וב'בשבע'. הם יתנו לביבי להרוס להם את הפריימריז?"
את הטריקים והשטיקים שהנהגת המתיישבים הנוכחית עוד לא למדה, כצל'ה הספיק לשכוח. בדרך חזור, בעוברנו בכביש חוצה שומרון רחב הידיים, נזכר כצל'ה בתוכניות שהובילו לסלילתו: "בין 90' ל-92', משרד השיכון השקיע מאה מיליוני שקלים בתכנון כבישים ביש"ע. אני זוכר שאפילו אריק שרון, גילה זאת רק בדיעבד. לא אשכח איך הגיב כשהתבררו לו ממדי ההשקעה. הייתי אז לפני קורס נהיגה מונעת בכפר סבא, שרון התקשר אלי וצעק: 'גנב שכמותך, מה הכנסת שם בסעיפי התכנון, השתגעת?'.
"הפואנטה היא, שהבנייה בפועל נעשתה בממשלת רבין, אחרי הסכמי אוסלו. רבין לא העלה בדעתו לפנות יישובים, וכדי לאפשר תנועה בין היישובים, בנו יום ולילה על-פי התוכנית שאנחנו התווינו. זה עבר בממשלה פה אחד, ושריד שהצביע בעד אמר: הצבענו עם היד למעלה ועם הראש למטה".
עשרים שנה חלפו. יש מי שיאמר כי שפיכת הכסף כמים על אדמת הטרשים הצחיחה ביהודה ושומרון, גרמה לכך שמדינת ישראל כולה נותרה עם הראש באדמה.
טורו של אבי בלום מתפרסם ברשת 'קו עיתונות'