שתי נקודות חשוב להדגיש לקראת "היום" ראש השנה:
א. תודה.
ה' ברא שמים וארץ, מלאכים, יבשה, אף אחד לא אמר תודה. המשיך ה' וברא שמש ירח וכוכבים בעלי כנף ובעלי חיים, ועוד לא נמצא מי שיאמר תודה.
ברא ה' "אדם", ומה הדבר הראשון שהוא עשה? הכריז בקול רם: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו".
לא רק שאמר תודה, עוד זאת הוא הלך לכל היצורים והנבראים ואמר להם "תודו".
כאן ההזדמנות לומר: תודה. תודה לאתר "כיכר השבת" שמפרסם מידי שבוע שיעורי תורה ודברי תודה רבים. גם אני הקטן זוכה לפרסם מידי שבוע דבר תורה באתר "כיכר השבת". ועל כך: תודה.
ב. חיבור פנימי.
כאשר אדם נברא בראש השנה, היה לו שני פרצופים "אחור וקדם צרתני". הפנים הקדמיים גבר, והפנים האחוריים אשה.
אמר הקב"ה "לא טוב היות האדם לבדו - אעשה לו עזר כנגדו" ואז הקב"ה פיצל את הגוף לשניים ועשה גבר ואשה.
רגע, אבל לפני רגע אמרנו שהיתה האשה כבר מההתחלה. רק שאז היא היתה מחוברת לאדם וחלק ממנו, אז למה מספרים לנו "לא טוב היות האדם לבדו"? ובכלל, מה הרווחנו ע"י הפיצול? לכאורה, אדרבה: מעתה הרי הגבר והאישה פרודים זה מזו?
תמצית הענין כפי שמבואר בתורת החסידות:
אחדות אמיתית היא דווקא מתוך הכרה בשוני של הזולת. כאשר האשה היתה מחוברת לגוף האדם, לא ראה אותה האדם, שהרי היא היתה מאחוריו, ולכן, הוא לא חוה אותה (תרתי משמע).
דווקא ע"י הפיצול נוצר מצב שהאדם יכול לראות את חוה בעיניים, "עין בעין יראו". קשר וחיבור פנימי.
זו תכלית תקיעת השופר, זעקה הבוקעת ממעמקי ליבו של יהודי "לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש".
בראש השנה מתגלה הקשר הפנימי והעצמי של יהודי עם הקב"ה - בדוגמת חתן וכלה.
זהו גם תמצית הענין של "סליחות":
נשים לב שבכל תפילה שאנו אומרים בה תחנון, אנו מכים על החזה "אשמנו" "בגדנו" . . "תעתענו" . . . מיד אחרי אנו אומרים יג' מדות הרחמים.
הוי אומר: לאחרי שאנחנו חוזרים בתשובה, אז מאירים (יג' מדות) הרחמים העליונים עלינו.
ב"סליחות" זה הפוך: קודם כל מכריזים כמה פעמים יג' מדות הרחמים, ורק בסוף מכים אנו על החזה "אשמנו" "בגדנו" . .
זאת למה? כיון שלקראת השנה החדשה, לקראת הקשר הפנימי החדש, הקב"ה מצהיר באוזנינו לכל לראש אני אוהב אתכם ועוטף אתכם ברחמים.
מתוך תחושת חיבור פנימי ואהבה אמיתית, מגיעים אנו להכרה שעלינו להיטיב הנהגתנו ולכן רק בסוף אנו אומרים: "אשמנו" "בגדנו" . .
נשים לב גם: בערב ראש השנה לא אומרים תחנון, לא אומרים "אשמנו" "בגדנו" . . כי "היום" זהו יום שמח. היום זהו יום ההכנה לקראת חידוש הקשר הפנימי שלנו עם מלכנו, המלך הגדול הגיבור והנורא.
ובכל זאת אומרים "אשמנו" "בגדנו" . . בסוף הסליחות. למה?
כיון שאמירת "אשמנו" "בגדנו" . . במהלך ה"סליחות" זה לא בא מתוך תחושת עליבות "איזה חוטא אני" "סליחה".
הפוך:
מתוך תחושת האהבה שה' מפגין כלפינו ואוהב אותנו, אנו חשים קירבה עצומה לבורא, ואהבה רבה. ומתוך כך אנו מתטהרים ומתחטאים ואומרים אמנם "אשמנו" "בגדנו" . . אך מהיום לא עוד.
וזה - "הסליחות" - ההכנה הטובה ביותר לקראת "יום הדין".
כך נפסק במפורש להלכה. צועדים אנו לקראת יום הדין, מתוך שמחה, "וגילו ברעדה".
לשמחה מה זו עושה?
פוסק השולחן ערוך "אכלו משמנים ושתו ממתקים - כי קדוש היום לאדוננו". היום מתגלה בנו חפץ ה', היום אנו קושרים ועוקדים את עצמנו אל הקב"ה בקשר בל ינתק לנצח. זהו יום שמח.
"מלוך על העולם כולו בכבודך" תיכף ומיד ממ"ש.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל, בגאולה האמיתית והשלימה.
ת'הא ש'נת פ'לאות ד'גולות.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, ז"ל.
לתגובות והארות: misraeli770@gmail.com