אם נתאמץ, ניזכר שהכותרות בשבועות שלפני מתקפת חמאס הארורה על עוטף עזה בשמחת תורה והמלחמה שנכפתה עלינו, עסקו בעיקר ביחסי הנורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
לא בכדי, הנושא הזה של התנהלות סעודיה ביחס למדינות המערב, עמד במשך תקופה ארוכה - ויש שיגידו שהוא חוזר לעמוד - בראש סדר היום של יחסי ארה"ב וישראל
סעודיה נמצאת כעת בעמדת השפעה בלתי מבוטלת על שאלת "היום שאחרי" ברצועת עזה. אנשי עסקים מערב הסעודית מעורבים באופן מוחשי בכל נושא שיקום הרצועה אחרי המלחמה ולפי דיווחים רבים בכלי התקשורת, יש לסעודיה אינטרס ממשי להשקיע ברצועה המשוקמת שתהיה נטולת שלטון חמאס.
בנוסף, דיווחים רבים מלמדים על כך שהנורמליזציה עם סעודיה היתה אחד מהנושאים עליהם דן השר בני גנץ עם מארחיו האמריקאים לפני כחודש. אנשי הבית הלבן איתם שוחח ביקשו להבין ממנו מה היא תכניתה של ישראל להמשך הלחימה, ובעיקר, לאופן שבו תנוהל עזה לא "ביום שאחרי" אלא כבר בתקופה הקרובה - גם אם המלחמה תימשך.
כדי להבין בצורה ברורה יותר את התהליכים המשפיעים נצטרך לעשות קצת שיעורי בית ולהתעמק באינטרסים שמונחים לפתחן של המדינות המעורבות.
מה עומד מאחורי הלחץ האמריקני להשגת נורמליזציה בין סעודיה לישראל?
בעשור האחרון, אנו שומעים כמעט מכל הפוליטיקאים ואנשי הביטחון בדימוס על כך שאיראן והשיעים נחשבים האיום הגדול ביותר על ישראל, וגם שמענו בעצמנו את מנהיגי איראן קוראים להשמדתה של ישראל.
במקביל, התקשורת מרבה לדווח על התקרבות ומגעים חשאים המתנהלים בין ישראל לסעודיה, הנתפשת כמנהיגת הסונים בעולם הערבי - מה שמזכיר לנו שאיראן היא אויבת מושבעת של סעודיה יותר מאשר של ישראל והמערב. אך נניח לזה לרגע ונבדוק את מפת האינטרסים המידיים של ישראל וסעודיה במזרח התיכון.
במילים קצרות, שתי המדינות תומכות במלחמתו של נשיא מצרים נגד האיסלאמיסטים, שתיהן מעוניינות בכישלון חיזבאללה בסוריה ולשתיהן אינטרס בהחלשת אל-קאעידה, וכל זאת מבלי להזכיר את האויבת המשותפת - איראן.
ההתקרבות הזו מבוססת על אינטרסים ביטחוניים ואסטרטגיים אך לא על דמיון וזהות ממשית שמרכיבה את אופי המדינות.
למעשה, איראן היא מדינה הרבה יותר מתפתחת ומודרנית מבחינת האוכלוסייה, התעסוקה וההתנהלות החברתית, למרות ההכרזות הלוחמניות - בחמש עשרה השנים האחרונות התחוללו שינויים משמעותיים בניהול המדינה, והאווירה הרבה יותר חילונית, גם עכשיו בתוך כדי המלחמה מול ישראל - באמצעות חיזבאללה ושאר מנגנוני הפרוקסי - דעת הקהל באיראן אינה דוגלת שהאסלאם הדתי הוא הפתרון לכל הבעיות, להיפך, רבים מאוד מאזרחי המדינה מציבים את ההתפתחות האישית, הטכנולוגית והתרבותית לפני ההיצמדות לסימני הדת הקיצונית.
לעומת זאת, ערב הסעודית עדיין תקועה מאחור ביחס לנשים, האווירה במדינה היא כמו של תקופות אפלות וחסרות תרבות וההקצנה הדתית היא עדיין הפתרון המרכזי לכל אתגר חברתי וציבורי. בנוסף, בסעודיה אין בחירות דמוקרטיות ואפשרויות התעסוקה לנשים מצומצמות עד לא קיימות מול איראן שמקיימת בחירות גם אם לא דמוקרטיות באופן מלא - הן עדיין בחירות.
הקשר הסיני
אלא שלמרות כל זה, מה שמניע את הדחיפות האמריקנית לקרב את ישראל לסעודיה היא החשש מהאויבת הגדולה והמרכזית המאיימת על שגשוג כלכלת המערב ואפילו על האחיזה האסטרטגית באזורים נרחבים בעולם - הלא היא סין.
האיום הצבאי וסוגיית הביטחון המדיני, הם שם המשחק - ערב הסעודית משופעת במטוסים מתקדמים, בנשק מתקדם ויוקרתי, ובצבא גדול מספרית, אבל כל זה לא יעמוד לה בשעת מבחן אם צבא ערבי יפלוש אליה או יכה בה, היא תיאלץ לקבל סיוע והגנה מבצעית ממשית מהמעצמה שתפרוס עליה את חסותה.
ובמילים פשוטות: הסעודים יודעים שהצבא שלהם חלש והחיילים לא יסכנו את עצמם במלחמות קשוחות שעלולות לגבות את חייהם ולכן הברירה היא או לקבל הגנה ביטחונית וצבאית מארצות הברית או מסין, ומי שיעשה זאת הכי טוב יזכה בנדוניה המסחרית והפיננסית של שותפות עם סעודיה.
ובסופו של דבר: הרצון של ארה"ב לפעול בשיתוף פעולה עם הסעודים באמצעות חיזוק הקשר של המעצמה הערבית עם ישראל מבוסס על אינטרס גיאופוליטי ואסטרטגי שמטרתו למנוע את התעצמותה של סין וצמצום האפשרות שלה להיות מעורבת בנעשה במזרח התיכון.
מה דורשים הסעודים מארה"ב בתמורה לנורמליזציה עם ישראל?
הדבר המרכזי אותו דורשים הסעודים מהאמריקאים הוא מחויבות להגנה טוטאלית ומלאה בנוסח ההסכם של ארה"ב עם בחריין או דרום קוריאה ויפן, הסכם שגם מבטיח את יציבות המשטר הסעודי. בלי זה לא ייחתם שום הסכם עם מדינת החסות של הבית הלבן - כלומר ישראל.
רק אם ייחתם הסכם שיקבע כי במקרה של מתקפה על ערב הסעודית, צבא ארה"ב, צבא שנחשב כיום לחזק בצבאות העולם, הוא זה שיגן על ערב הסעודית - יהיה אפשר לחתום על הסכמים נוספים בתנאים אזוריים שיבשילו לשם כך.
מה שינתה המלחמה ברצועת עזה?
דבר מהותי מאוד השתנה בהתנהלות של מדינות המערב, ארה"ב וישראל מול ערב הסעודית - אם לפני המלחמה בעזה חברה סעודיה לארה"ב במסע לנרמול יחסיה עם ישראל בתמורה להסכמה אמריקאית וישראלית לאפשר לה לפתח תכנית גרעין עצמאית ולהסכם הגנה שאמור היה להיחתם בין וושינגטון לריאד, עכשיו תלויה הממלכה קודם כל בפתרון שיימצא לסוגיית רצועת עזה.
אלא שכל זה כבר תלוי בפוליטיקה הפנימית בישראל - עד כמה הממשלה בראשות נתניהו תהיה מוכנה להקשיב לתנאים שיציבו הסעודים בנוגע לשליטה ברצועת עזה.
והפרשנות החשובה: אולי, הלחץ והרצון האמריקאי לנטרל את שלטונו של נתניהו ולהביא להחלפת השלטון בישראל, מבוסס על אינטרס אמריקאי מובהק לכונן שלטון ברצועת עזה ביום שאחרי המלחמה - באופן שיתאים למשל האמריקאי ובני בריתו. כפי שעשו תמיד.
מחוץ לקופסה
האם ייתכן מצב של הפסקת הלחימה בין ישראל לאיראן והקמת נורמליזציה? על השאלה הזו אפשר בהחלט לענות באופן די מפתיע - כן, אבל...
הרי ראשי השלטון באיראן, מכריזים שוב על רצון להשמיד את ישראל, אבל אם אנחנו כבר תופסים צד במאבק הדמים בין השיעים (איראן) לסונים (סעודיה), המתנהל זה מאות שנים, אנחנו חייבים להיות בטוחים שבחרנו בצד היעיל ביותר לישראל.
מנגד, בעוד מדינות ערב נושאות אִתן מורשת דתית עתיקת יומין שעיצבה את תרבותן ואת גבולותיהן, איראן היא סיפור אחר לגמרי. ראשית, אין זו מדינה ערבית: רוב תושביה הם פרסים.
מיום הקמתה של מדינת ישראל ועד חילופי השלטון שהתרחשו באיראן בשנת תשל"ט, התקיימו יחסים תקינים ואפילו קרובים בין המדינות. איראן, הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל בימיה הראשונים בזירה הבינלאומית. בין איראן ובין ישראל התפתחו קשרים מסחריים וצבאיים, שכללו פרויקטים משותפים גדולים ובהם פרויקט צבאי משותף לפיתוח טילים (פרויקט פרח). בעבר דווח כי ישראל אף סייעה לאיראן לאמן את המשטרה החשאית שלה, ה-SAVAK.
סימן נוסף ליחסים הטובים שהין בין המדינות, הוא הקמת צינור הנפט אילת-אשקלון, שהקמתו הסתיימה בשנת תשכ"ח, הצינור נועד להוביל נפט גולמי מאיראן, שהגיע לאילת דרך הים, לעבר חופי הים התיכון לצורך העברתו הלאה למדינות שונות במערב.
אז נכון שהמאבק הוא בבסיסו דתי ולומר שיש סיכוי להסדרת היחסים בין ישראל לאיראן נשמע כמו בדיחה או חוסר הכרה של המציאות, אבל בהתחשב בהיסטוריה ובנתונים המציאותיים כמו העובדה שהעוינות בין איראן וישראל היא תולדה של בחירה פוליטית, שטופחה על ידי הממסד האיראני בעיקר כטקטיקה עבור צרכיה הפנימיים, ההכרזות הלוחמניות המרכזיות של איראן הן כלפי המערב וארצות הברית , ומה שהכי חשוב לאיראן זה להתחמש , בוודאי ביחס למינות ומעצמות ערב האחרות.
יתירה מזו, באופן תיאורטי, ישראל ואיראן אינן חולקות גבול משותף ואין ביניהן ניגוד אינטרסים אסטרטגיים או כלכליים, אם כבר ההיפך – לשתי המדינות יש מה להרוויח מהקשר ביניהן, באמצעות קשרי מסחר. בנוסף, אנחנו גם צריכים לשאול את עצמנו מה הסיכוי שישראל תצליח לעבוד ולקדם יוזמות בשיתוף פעולה לאורך זמן עם המשטר בערב הסעודית הידוע בקנאותו הדתית הקיצונית והתיעוב מכל מה שמריח התפתחות ומודרנה.
ובנוסף, בל נשכח את מעורבותה של סעודיה במימון שסיפקה בעבר לחמאס בזמן גל פיגועי ההתאבדות בעבר והתמיכה והמימון שלה בתנועת האחים המוסלמים במאבק נגד ישראל, מה שאומר שהאינטרסים יכולים להתהפך.
אין לדעת מה יתרחש, והכל בידי שמים, אך בשעת כתיבת שורות אלו, איראן טרם הגיבה לתקיפה של בכירי המשטר שהייתה בדמשק, ולמרות ההצהרות הקשוחות והלוחמניות, התפרסמה ידיעה לפיה איראן תהיה מוכנה לוותר על פעולות נקם נגד ישראל אם צה"ל לא ייכנס לרפיח, המשמעות היא שבטהרן רוצים להיתפס כמבוגרים אחראים שמובילים את העולם הערבי ולא נגררים ולכן נקודת המוצא המהפכנית תגרוס שאולי אם יטו את ההגה המדיני בכיוון הרצוי - דברים ישתנו לטובה. אם כי כמובן באופן ריאלי יאמרו הרבה מומחי צבא וביטחון שהרכבת יצאה לדרך ולא יהיה מנוס מעימות. לצד זאת צריך לזכור שחיזבאללה לא ממהר להיכנס לעימות נרחב למרות החסות האיראנית וגם זה ראוי למעקב ואולי במאמר אחר.
לסיכום, במובנים מסוימים, אילולא הדחיפות של ארה"ב, ייתכן כי ישראל הייתה יכולה להעדיף כינון יחסים דיפלומטיים והסכם שלום עם איראן על פני החלת נורמליזציה עם ערב הסעודית שתמיד תישאר בצל האמריקאי ותהיה תלויה ברצונו של הדוד סם.
קרדיט: השראה לכתבה מתוך סקירה של עו"ד אלי נכט, שפורסמה ב'הארץ'.