המגיד מארצות הברית

"תמצאו את הטראומה": הרב ג'ייקובסון בפנייה דרמטית לראשי הישיבות

בצל זמן אלול, המגיד מארצות הברית, הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון, בפנייה אישית אל המשגיחים וראשי הישיבות • "תיגש אל כל אחד מהתלמידים ותן לו חיבוק, תגיד לו משהו מחזק, תביט לו בעיניים ותגיד לו עד כמה אתה שמח שהוא נמצא בישיבה שלך" (טור)

מימין: הרב ג'ייקובסון (צילום: shutterstock באדיבות המצלם)

סיפר לי ידיד, הרה"ג רבי מרדכי פרקש, רבה של בֶּלִיב שבוושינגטון, שלפני מספר חודשים הוא פגש יהודי מארץ־הקודש. הלה מספר לו שהסתבך בחובות עצומים לאינשי דלא מעלי, והלחץ אליו הביא לכך שהגיעו מים עד נפש עד שהוא החליט רח"ל ליטול את חייו.

באותו יום נמהר הוא החליט שכשיעבור על יד צוק בדרכו לעבודה, יפנה לעברו עם מכוניתו והכל יסתיים ברגע אחד, ה"י. באותו יום, בצאתו מהבית ביקשה ממנו אשתו – שכמובן לא ידעה כלום על המתרחש בלב בעלה – להעביר חבילה לבנם, תלמיד בישיבת טשעבין בירושלים. הוא החליט שעליו למלא את בקשתה האחרונה של אשתו לפני שיעשה את המעשה הנורא, ונסע לישיבה, כשהתוכנית המרה נדחית מעט.

הוא הגיע להיכל בית המדרש ומשגיח הישיבה שהגיע לקבל פניו אמר שלא כדאי להפריע לבנו משקידתו בתורה והוא – המשגיח – כבר יעביר לו את החבילה. טרם צאתו שאלו האם הוא אביו של התלמיד או סתם שליח, וכשהשיב שהוא אביו, אמר לו המשגיח: "אשריך! כדאי הוא כל קיום הישיבה כדי לגדל תלמיד כמו בנך. איזה בחור יקר הוא! בעל מדות תרומיות, מתמיד עצום, עובד ה', ירא שמים, אהוב על הבריות, בעל לב נקי, עם נשמה חמה וטהורה". וכך הלך המשגיח והפליא במעלותיו של הבן. "איזו זכות נפלה בחלקך להוליד בן כזה!".

המשגיח נפרד ממנו לשלום, וכשהאב יוצא לרכבו הוא חושב לעצמו: זה עתה שמעתי על יוקרו של הבן שלי, האם זה נורמלי שעם ילד כזה, חלום של כל אבא ואימא, אשים קץ לחיי?! כשהקב"ה מעניק לי ברכה כזו של נחת, אני הולך לעזוב את העולם? ומה עם הסבל שאגרום בכך לאשתי, לבחור הזה, לשאר הילדים? הוא החליט שהוא נשאר בחיים, היגר לאחרונה לארצות הברית, והתחיל פרק חדש בחייו.

היהודי אומר לרב פרקש: האם המשגיח היה יכול לנחש שדבריו פשוט הצילו את חיי ממוות ודאי? אני רוצה שתפרסם את הסיפור כדי שכל אחד מאתנו יידע מה בכחו לפעול באמצעות דברי חיזוק למישהו אחר, ומה משגיח או ר"מ יכול לפעול כשמספר דברים חיוביים להורים על בנם או בתם בישיבה או בבית ספר.

"למה אנחנו כל כך קמצנים בבואנו להחמיא למישהו?", טען הלה. "להרים את הלב, להעניק לבן אדם חיזוק והתעוררות. אתה רואה אבא, אימא, תגיד להם מילה טובה על הבן או הבת. זה יכול לשנות להם את החיים".

זו התחושה שאסור לגרום

הסיפור מדבר בעד עצמו. אבל אם יורשה לי להוסיף נקודה נוספת, אעמוד על נושא שאפשר לתקן ללא יגיעה גדולה.

בתקופתנו הרגישה, אסור בתכלית האיסור להעניק לבחור הרגשה שהוא 'לא שייך': "ממך לא יצא דבר", "המוסד הזה גדול עליך". אפילו לא המילים, אלא תווי הפנים ושפת הגוף של ראשי הישיבות, הר"מים, המשפיעים והמשגיחים – עלולים לגרום ח"ו לרציחת נפש בשגגה.

תלמיד אחד מספר לי שלאחרי כמה שבועות בישיבה, ראש הישיבה אומר לו: "אומר לך את האמת, קבלתך לישיבה הייתה מקח טעות!". הבחור הזה, בעל לב עדין, רגיש ופגיע, נשבר לרסיסים. אסור לדבר ככה בתקופתנו.

אני מכיר בחור בעל כשרון, אינטליגנטי, חברמן כזה, עם כישורי מנהיגות וכריזמה, אבל עם לב זהב. המשגיח בישיבה שלו פונה אליו יום אחד ואומר: "אתה אוחז יותר מדי מעצמך. הגאוה שלך מסריחה. זה לא המקום עבורך!". זאת שפיכות דמים.

הבחור אינו טיפש, הוא אומר לי: "המשגיח אוהב יצורים שהם 'נעבאך'. העוון הגדול שלי הוא שאני שמח ובעל מעוף, והוא לא יכול לסבול את זה".

כולנו צריכים לשנות כיוון, כי בנפשנו הדבר. הילדים שלנו הם יקרים מכל יקר. יש להם לבבות גדולים, נשמות אדירות, הם אנשים אותנטיים. אכן, להרבה מהם יש אתגרים בתחום זה או אחר. כמה מהם אף פעם לא למדו איך ללמוד ואף אחד לא העניק להם 'געשמאק' בסוגיא בגמרא. אבל רובם ככולם ממש, אם נעבוד אתם בחום ובאהבה, אם נאהב אותם ונאמין בהם ובכך שהם 'חלק אלו־ה ממעל ממש', שעל כל אחד מהם אומר הקב"ה: "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר" – נראה מיד שנדלק זיק בעיניים שלהם, והם מצליחים בגדול.

לפעמים, דווקא לבחורים שיש בהם כשרונות אדירים, וקיים בהם פוטנציאל להצליח בגדול, קשה לשבת ולהתרכז, והם מקבלים תשומת לב שלילית. אבל אנחנו, ראשי הישיבות והמחנכים, צריכים להשתחרר מהגאווה שלנו, ולא לקחת את זה אישית, אלא באמת לפתוח את הלב שלנו לכל התלמידים שלנו, שהם ירגישו באמת שאנחנו מאמינים בהם.

אם אני משגיח או ר"מ בישיבה ואני מרשה לעצמי לראות שתלמיד בישיבה מסיים אצלי שנה, שנתיים, שלש או ארבע, ומרגיש שהוא אכזבה, ושהוא 'לוזר' – אני פושע, אפילו אם הכוונות שלי רצויות.

הרי על כל אחד מהם אומר הקב"ה "אהבתי אתכם אמר ה'". אפילו אם לבחור יש חסרונות כאלו או אחרים, אחריותי לתת לו את התחושה שהוא אוצר נשגב, שאנחנו אוהבים אותו ומאמינים בו, שאנחנו רואים בו טוב בלתי־גבולי, ושאנחנו משוכנעים שהוא, בצורה הייחודית שלו, יהווה מתנה ענקית לעם השם.,

זה מתחיל בכל בוקר: תיגש אל כל אחד מהתלמידים ותן לו חיבוק, תגיד לו משהו מחזק, תביט לו בעיניים ותגיד לו עד כמה אתה שמח שהוא נמצא בישיבה שלך. תן לו להרגיש את ה"ונפשו קשורה בנפשו". היום, כל אחד מאתנו מחוייב להיות כמו הבעל-שם-טוב: בהביטך על התלמיד תראה את האמת – שהוא ממש מלא וגדוש עם קדושה ואלקות.

"תמצא את הטראומה"

יש לי ידיד בקליפורניה, הנגיד המפורסם ר' שלמה יהודה רכניץ. הוא סיפר לי שהשתדל להכניס בחור יתום לישיבה חשובה, ובשום אופן לא רצו לקבלו למרות כל הכסף שהוא הבטיח. ר' שלמה יהודה שאל את ראש הישיבה: תגיד לי בכנות, אם הילד הזה היה בנו של ה'חפץ חיים' האם היית מקבל אותו, למרות שהוא לא שקדן? ראש הישיבה הגיב: בוודאי! בן של החפץ חיים זה משהו אחר...

אומר לו ר' שלמה יהודה: הרי הקב"ה מכנה את עצמו בתורתו הקדושה, תורת אמת, "אבי יתומים". אז תסביר לי: בן של ה'חפץ חיים' כן, אבל בן של הרבש"ע בכבודו ובעצמו – לא?!

וכאן הבן שואל: הכל טוב ויפה. אבל הבחור הזה לא מעוניין בלימוד ובמקרים חמורים יותר גם חשוד על שמירת שבת רח"ל. האם עליי לשקר לו בעיניים ולהגיד לו שהוא גדול הדור?

ואני הקטן אומר: אנחנו מערבים את הסיבה עם המסובב. הסיבה לכך שהוא עושה מה שהוא עושה היא משום שאף אחד לא העניק לבחור הזה את ההרגשה שהוא יכול להיות סיפור הצלחה. אף אחד לא הפגין לבחור עד כמה הוא טוב, חביב, יקר ואהוב. אף אחד לא הראה לו כיצד הוא יכול להאמין בעצמו.

אין דבר כזה בחור רע! עדיין לא מצאתי איש כזה בישיבות שלנו. תחפור קצת, ותמצא את הטראומה שלו. יש לו פצעים עמוקים, וכשאתה תתקשר אתו בחבלי עבותות אהבה, בחשיקה וחפיצה ונפש שוקקה, תתחיל לרפא את הפצעים שלו, וכבוד ה' עליו יזרח.

• מאמרו השבועי של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון מתפרסם בשבועון 'בקהילה'

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר