יתומים היינו ואין אב
מודעות האבל זועקות שחור על גבי לבן אבל הלב ממאן להאמין
המשגיח איננו
כמה וכמה פעמים שמעתי מהמשגיח את הסיפור על הגאון רבי אליעזר גורדון מטלז, שהגיע לישיבתו גביר מוקיר ורחים רבנן ובקשתו בפיו, כי ימליץ לו על חתן לבתו היחידה.
אמר לו רבי אליעזר, בוא עמי לבית המדרש ותבחר את שישא חן בעיניך. וכך עמדו רבי אליעזר ואותו גביר, ראה הגביר בן עליה, עדין ואציל שכולו אומר כבוד וחפץ בו, מי הלה שאל – ענה לו רבי אליעזר, בני יחידי.
תשובה שחזרה על עצמה שוב ושוב, כשעל כל בן עליה שנשא חן בעיני הגביר – אמר רבי אליעזר בני יחידי!
כמה בנים יחידים יש לך, שאל הגביר?
ארבע מאות ענה רבי אליעזר! כל בחור בישיבה הוא בני יחידי!
וכמה נאים הדברים כשהיו יוצאים מפיו.. נאה דורש נאה מקיים...
הלא למשגיח זצ"ל היו מאות ואלפי בנים,
ועתה, עתה יש מאות ואלפי יתומים...
*
גם אני זכיתי להיות בן בין הבנים,
ועדיין זוכר אני את הפעם הראשונה בה פגשתי את המשגיח,
שלהי קיץ תשנ"ח,
באותם ימים היו הבחורים החפצים להתקבל לישיבה, עולים לבית המשגיח לראיון, ואני בחור צעיר ונרגש מקיש על הדלת, נכנס לסלון, ורואה דמות המשדרת נכבדות ואצילות הוד והדר של דורות קודמים..
והמשגיח בעדינותו שואל לשמי ומבקש לדעת היכן למדתי ומהם שאיפותי.
[לימים ביאר לי המשגיח, שלא התשובות הן העיקר אלא הדרך, מבקש הוא לראות איך הבחור נכנס לסלון הבית, איך הוא מתישב ואיך הוא משיב, כיצד יוצא הוא מהבית והאם וכיצד סוגר הוא את הדלת].
זו היתה הפעם הראשונה שדרכתי בבית שבקסוטו 7, בבית מרן המשגיח, ומיני אז התחילה עבורי דרך חדשה, דרך ארוכה, העולה בית ה'.
*
בנסיעה ללוויה, לא הפסקתי להיזכר באותה תקופה נפלאה, ביני עמודי דבי מדרשא, כשזכיתי לקרבה מיוחדת מהמשגיח, בשיחות בימי רביעי ומוצש"ק, בוועדים, בליבון הדברים בין לבין, וכשהגעתי ושמעתי את ההספדים, שמעתי את הבנים, שמעתי את התלמידים סביב, הבנתי שלא רק אני התייתמתי.. לא רק אני הייתי בנו...
וכל אחד חש כך, ולא בן בין הבנים, אלא בן יחיד... לא פלא שהמשגיח הצליח להשפיע ולגעת בכל כך הרבה בחורים, קרובים ורחוקים, באשר כולם חשו את אותה תחושה.
*
אני לצערי איני ראוי להספיד, ואף איני ראוי להיקרא תלמיד,
ומן הסתם יש רבים וטובים ממני שיכתבו וידרשו, בכתב ובעל פה,
אבל כבן, אין לי את האפשרות לפטור את עצמי בכך שאיני מספיק ראוי,
למעלה מעשר שנים שלמדתי בישיבה וזכיתי לשמוע שיחות וועדים תמידין כסדרן ממו"ר המשגיח.
למעלה מעשר שנים, שבהם זכיתי לצקת מים, ללמוד תורה שבעל פה, ולחקוק תורה שבכתב,
להתבונן בשיג ושיח, בהליכות ובהנהגות.
מעולם! מעולם המשגיח לא העיר לי!
ולא שלא היה על מה להעיר, ולא שלא היו מספיק סיבות להכות על קודקודי!
אבל המשגיח לא העיר.. המשגיח חינך! אם היה מסר שצריך להעביר, המשגיח היה מעביר אותו דרך השיחה בישיבה או הוועדים, דרך רעיון מוסרי שהוא היה אומר לי ביחידות ושואל לדעתי.. או דרך שיחה באירוסין שהוא ראה שאני מקשיב ומאזין לה. הדרכים היו רבות. אבל השווה שבכולם, שההערה הגיעה באופן עקיף.
בדור שכל אחד נהפך תוך כמה שבועות ליועץ, מחנך, מדריך.. שכולם לומדים לאבחן את כולם, היתה לנו דמות, שריד לדור דעה, שארית מהגשר של הדורות הקודמים, כפי שבנו הר"ר יעקב שליט"א היטיב להגדיר,
דמות שידעה שהחינוך הראוי והנכון ביותר, עובר דרך אהבה לכל אחד באשר הוא, לכל אחד וייחודיותו, גם אם היא לא תמיד בתלם, גם אם אינה עוברת את המבחן (הפסול) של 'מה יגידו', חנוך לנער על פי דרכו – על פי דרכו שלו.
דמות שגילמה באצילותה והנהגותיה את ראדין, סלבודקה ומיר – כפי שהעיד המשגיח עצמו בהקדמתו לדעת חיים מאמרים ושיחות מוסר - שראה אצל אביו הגרש"ד זצ"ל.
דמות שרק ההסתכלות עליה כבר חינכה וכבר לימדה איך יהודי צריך לנהוג..
יש הרבה מה לומר, על דרכו בחינוך התלמידים.
יש הרבה מה לומר, על גדלותו הרוחנית – בתורה ובלומדות, גדלות שהשתדל להצניע.
על הצדקות המיוחדת וההנהגה המופלאה בין אדם לחברו
על ה"נעלבים ואינם עולבים" ועל ההתבטלות וקבלת הייסורים בשמחה
אבל כעת זה זמן של בכי, זמן של יתמות,
מי יתן לנו תמורתו!