השמש החייכנית והעליזה כבר קופחת ויוקדת וקודחת, שולחת קרניים מלטפות וטמפרטורה של 49 מעלות בצל, ובכנפיה של השמש החביבה – גל חום רצחני, הקיצוני והחם ביותר מאז החל שוודי אחד בשם אנדרס צלזיוס לערוך מדידות רשמיות לפני 250 שנה.
צלזיוס שהיה בכלל שוודי ולא בחור ישיבה, כלל לא ידע, שכבר בצאת צום י"ז בתמוז עם תחילת ימי בין המצרים, בעוד שקטב מרירי אפילו עוד לא התארגן, בהיכלי הישיבות כבר החלו את הספירה לאחור. שלושת השבועות עוברים בעצלתיים, חם ומשעמם, ואווירת סוף זמן וכל זה, עד שמגיעים לראש חודש אב, ואב, כידוע, הוא ראשי תיבות של "אבא שחרר לי דמי כיס של 800 ₪ כי אלול בא, ויש לנו רק שלושה שבועות לחגוג". ראשי תיבות על דרך הדרש.
שמונה ימים נוספים עוברים חולפים, צלזיוס מחמם את הטמפרטורות עוד קצת, ותשעה באב כאן. הבחורים מתחרים בצוות הישיבה למי זקן ארוך יותר, מטורטרים ומבולבלים מדיני תשעת הימים ולא סגורים אם אסור לכבס אבל מותר לגהץ, מה שבטוח שכולם זרקו את החולצות על הרצפה ודרכו עליהן בבחינת תמחה את זכר עמלק.
היום הגיע, קרא עליי מועד. מגילת איכה וקינות, אחרי חצות היום יושבים על כיסאות גבוהים ויורים צרורות של הבדיחה עם הזקן, על המשותף בין בחורי ישיבה, תשעה באב ובין הזמנים (כפכפים ותפילין במנחה) וכו'.
התאריך: י' בחודש אב. אין ספק שמי שמסתובב בערי יהודה ובחוצות ירושלים וגם בני ברק מרגיש חשמל באוויר, אנרגיה שאין כמוה כל השנה כולה. בין הזמנים של חודש אב. הבין הזמנים הראשי והקובע את הטון, הבג"ץ של בין הזמנים, שלידו, השניים האחרים מקבלים גוון חיוור ומשעמם.
וכך, כשבמקרה הייתי בתחנה המרכזית של ירושלים, יצא לי לצפות במחזה – שיירות שיירות של קווי השם בדרכם להחליף כוח, גוררים תיקים בגודל מגדלי עזריאלי וצ'ימידנים שיכולים לאכלס מדינה בינונית, השיירות עושות את דרכן לכיוון הרציף של האוטובוס לטבריה.
בחורים מסוג ילדים שאמורים בכלל להעלות אבר כנשרים, מעלים על האוטובוסים תכולה של חמש דירות לפחות והאוטובוסים נותנים גז וטסים כנשרים צפונה לטבריה עיר הקודש, עיר הבננות ושאר מתקני המים החדישים שלא הוחלפו מאז צה"ל שחרר את רמת הגולן במלחמת יום כיפור מהסורים, כשתקן הבטיחות של מתקני המים נותר גם הוא בסטנדרטים של הסורים. מעניין אם הלידו ההיא הנצחית, עדיין עושה רונדלים בכינרת לצלילי שירי ארץ ישראל הישנה והישנה.
ולא רק טבריה, בין הזמנים הוא גם שעתו היפה, של חוף שרתון המיתולוגי. עוד בימים שכיהנתי בתפקיד תינוק של בית רבן שלא טעם טעם חטא, בחוף שרתון טעמתי המון טעם של מי ים מלוחים, וכמובן דחוס בתוך מאות רבנן ותלמידיהון במסגרת קונספט שמבוסס על קופסת הסרדינים - ראש זנב, המוכר לחרדים מהאוטובוסים, לוויות של גדוילים, זכרון מוישה בכל יום בשנה, זר לא יבין ובצדק.
לא אשכח כמה חיכיתי בתור תינוק בית רבן לחופש כשגררו אותי לאוטו ואלפים רבים של אברכים ועליהם ומתחתם ואיפשהו שם במים בין הדגים לזמירות עוד אלפים רבים של ילדים, כולם דחוסים בתוך מרובע של בערך 20 על 20 מטר, בתנאים בהם פשוט בלתי אפשרי לשחות למי שרוצה לשחות, אבל הרוב לא רוצים לשחות כי הרוב לא יודעים לשחות, אז פשוט עומדים בתוך המים, ולסירוגין יוצאים חזרה לחוף לשכב וליהנות ולהצלות בשמש כי אין שמשיות, וכך משחקים במובן המילולי את המשחק ים- יבשה – גרסת שרתון בבין הזמנים, וכמובן שכולם כאיש אחד בלב אחד, וגלגל ים אחד והוא תמיד בצבע שחור, בבחינת שולחן ערוך החמישי וצבע אחר ספאסטניש'ט וכבר פשט המנהג בכל קהילות ישראל וכל הפורש מן הציבור ישכנו נחש את גלגל הים השחור הענקי וכל האוויר יצא ומה הועילו חכמים?
ויש כמובן את הקעמפים. פעם קעמפים היו קעמפים, בתרגום המילולי מאנגלית- מחנה קיץ לנערים, והפעילויות היו בהתאם ובכפוף כמובן למקובל בעולם הישיבות. זמר מליגה ג' וקלידן שעולה לשיעור ג', אבטיח ופיצוחים – היה קונספט מוביל כדי לייצר מאצע'ב שהתחיל ממעריב ועד נץ החמה. בקעמפים המובילים, היוקרתיים הביאו את כל הפוזה עם הופעה סודית של מ.ב.ד, דבר שהותיר שמועות האם נכון הדבר שענק הלוליי הופיע בקעמפ היוקרתי או שמדובר בסתם שמועה ללא שום ביסוס עובדתי, מה שמכונה בטרמינולוגיה המשפטית – ישיבתית "הנפצה", נושא שהעסיק את עולם הישיבות לאורכו של זמן חורף כולו.
ומה עם הקעמפים של היום? כל קעמפ שמכבד את עצמו הופך להיות אולפן של "פגוש את העיתונות" או פאנל "הפטריוטים". בלי גפני, דרעי, עיתונאים חרדיים מובילים, מגישי המהדורות בתחנות הרדיו החרדיות, עורכי עיתונים חרדיים נחשבים ואפילו איזה מפא"יניק לשעבר בדימוס ופעיל חברתי מתל אביב – זה לא קעמפ, זו קייטנה.
כמובן שיש עוד הרבה מילים ומשפטים ואנקדוטות לכתוב על אודות האירוע הזה שנקרא "בין הזמנים- אב", אבל החל מיום ראשון הבא עלינו לטובה אלול בא זה כבר לא ראשי תיבות של משהו רחוק, אלול בא זה מצב קיים, פשוט כי אב הסתיים, וכאן בנקודה הזאת מתחולל מפנה דרסטי שתמיד הותיר אותי משתומם.
איך מאווירת החופש העולצת של בין הזמנים אב, ביום אחד בשעה שלוש בצהריים, מאות אלפי בני ישיבות חובשים את הכובע והחליפה, מצטופפים בבית המדרש ופותחים את זמן אלול, אותו זמן אלול שאף בחור ישיבה לא ישכח שכן הוא חקוק אצלו בנפש עד סוף הימים, כשבית מדרש הומה בחורים שכולם באחת משנים פאזה, מרכינים ראש ופותחים בתפילת יום כיפור קטן, ולאחר מכן תופס כל אחד את הסטנדר שלו, עליו מונחת הגמרא, אותה גמרא שיהודים בכל דור ודור הגו בה והפכו בה דהרי כולא בה.
ורעש המולת הרחובות ורעש מנועי הרכבים השכורים, רעש המפגינים בקפלן, הכל הופך לרעשי רקע, כאשר קול שאון הלימוד הולך ועולה ומתחזק, כבכל דור ודור, כך גם באלול הזה, והאש מתלהטת סביבותיהם והיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני, ואז בת קול יוצאת ואומרת: ראו את בני החביבים, שבוחרים לשכוח את כל הצרות והבעיות והתסכולים והמשברים, ועוסקים רק- במה שגורם לשמחה גדולה בשמיים.
• • •
ונקודה נוספת עגומה וכואבת שפשוט אסור להתעלם ממנה, אבל איכשהו מידי שנה הריטואל המצמרר הפך כאילו להרגל. בכל בין הזמנים אנחנו מתבשרים בחדשות במקרי מוות מיותרים ושערורייתיים כאילו חלילה וחס חייהם של בחורים שיוצאים לנופש בין הזמנים שווים כקליפת השום, ובכל בין הזמנים אנחנו מזדעזעים, עושים קרעכץ, ופולטים איזה "אוי טאטא" והולכים לים או לבריכה. אם לא יחול שינוי יסודי מבני תפיסתי והסברתי גורף אינטנסיבי ודחוף בתוך מוסדות הלימוד החרדיים, נמשיך לקבל את מקרי הטביעה והאסונות הקבועים האלה כגזירת גורל. מישהו שם מתכוון להתעורר?