הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, נכדו של מרן הגר"ח מבריסק זצ"ל, חי משנת תרס"ג בה נולד ועד שנת תשנ"ג בה נפטר, (1903-1993). חייו התחלקו לשלוש תקופות ובשלושה אזורים שונים בעולם: הוא החל את דרכו במזרח אירופה, המשיך בברלין שבמערב אירופה, ואחר כך עד פטירתו התגורר בארה"ב.
במהלך שנותיו בארה"ב עבר הרב סולובייצ'יק מהפך תפיסתי, ואחרי שהיה מזוהה עם אגודת ישראל, עבר בהמשך לצדה של תנועת המזרחי.
במהלך דרשה שנשא לקראת יום כיפור, התייחס הרב סולובייצ'יק להסבר מדוע בעל תשובה נמצא ברמה רוחנית שאפילו צדיקים גמורים אינם יכולים להשיג?
'כיכר השבת' עם הדרשה המלאה והתמלול המלא:
הבה נבין בצורה פשוטה, לוגית ופילוסופית, איך יכול להיות שהבעל התשובה יש את היכולת להתקרב לבורא עד כסא הכבוד ממה שהיה לפני שחטא. איך יכול חטא, או רע, או עוון, או טומאה להפוך למקור של טוב.
איך החטאים יכולים להפוך לכוח דינמי ויצירתי לקראת טוב. זה הפלא של, "מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֖הוֹר מִטָּמֵ֗א לֹ֣א אֶחָֽד", אבל איך? עלינו להבין. אין כאן סוד. יש לנו כלל: כל היוצא מהטמא טמא, כל היוצא מהטהור טהור.
בכל זאת, יש לנו את הפסוק הזה באיוב: מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֖הוֹר מִטָּמֵ֗א לא אֶחָֽד, הריבונו של עולם יצר אפשרות שאפשר להיוולד טהרה מטומאה. זה קשור לשאלה הזו" מִֽי־יִתֵּ֣ן טָ֖הוֹר מִטָּמֵ֗א.
אני רוצה שתקשיבו היטב יש מאפיין טרגי בגוֹרָל אדם האדם חי את הטרגדיה הזו, ולמרבה הצער כל האנשים חווים את זה במוקדם או במאוחר. לעתים קרובות, הטרגדיה הזו כל כך נוראית שאפשר פשוט לצאת מדעתו כשהוא עובר את החוויה הזו כשהוא עובר את החוויה הזו. דרך החוויה הזו הטרגדיה טמונה בתכונה יוצאת דופן באנשים שהכי טוב והכי יפה בחיי האדם האנשים המוערכים ביותר, קרובי המשפחה האהובים ביותר אינם מוערכים מספיק בזמן שהם בחיים, בזמן שהם אמיתיים ומוחשיים, כל עוד הם כפי שהם קיימים.
אנשים זוכים להערכה מלאה רק לאחר מכן הם אבודים כאשר כל מה שנשאר הם דמויות רחוקות עטופות במסתורין, בענן קורצים לנו מרחוק, כמו כוכבים מעולמות אחרים. זה מתייחס לאבא, לאם, לרבי, לאישה או לבעל וכו'. אני רוצה להבהיר: אני לא מתכוון לאנשים שלא כבדו את הוריהם אם לא עשו זאת, אי אפשר היה לומר זאת. אני לא מדבר על אנשים שלא כיבדו הרבי שלהם, שלא העריך את ערכו שממנו למדו תורה. אני מדבר על אנשים שהעריכו את הרבי שלהם. אני לא מתכוון לאנשים שלא הקדישו את הלב ונפש לנשותיהם, או נשים שלא הקדישו לב ונפש לבעליהן. אני לא מדבר על אנשים כאלה - לגבי אנשים כאלה אין על מה לדבר.
אני מתכוון במיוחד לאנשים שהעריכו את הוריהם, שקיים את מצוות כיבוד הורים כראוי, שיש לו יראה כלפי הרבי שלו, או בעל שהקריב לאשתו, או אישה לבעל. אפילו הם חייבים לחיות מחדש את הטרגדיה הזו, או את האבל הזה, הנובע מתחושת אשמה שלא עמדו בהתחייבותם.
מי שאין לו את תחושת האשמה הזאת לא התאבל. הסובר שמילא את חובתו להתאבל על אם או אב מאוחר יותר, הרבה אחרי ההפסד אינדיקציה לכך שהוא חסר אינסטינקט ספציפי: הוא לא יודע מה זה אבל. שבעה לא מהווה אבלות, שלושים לא אבלות וגם לא השנים עשר חודש. אלו הדרישות הטכניות לאבל, אבל עבודת הלב [באבלות] היא תחושת האשמה הזו: אני רוצה לפתור את תחושת האשמה הזו! אבל אני לא יכול! אני לא יכול.
חז"ל בברכות (מב:) מספרים סיפור מדהים. כאשר נפטר הרב, רב הגולה הגדול בהלווייתו, שהתקיימה בעיר אחרת, היו כל תלמידיו במסע הלוויה. לאחר הקבורה, לאחר ברכת צידוק הדין כשחזרו, אמרו: "בואו נאכל לחם," כי הם צמו הם התיישבו, מוכנים לברך: הם שאלו את השאלה, האם אדם אחד יכול לברך בשביל כולם, או יכולים כל אחד לברך לעצמו [כדי לומר ברכת המזון ביחד] . (אני לא רוצה להיכנס לניתוח של השאלה הזו).
הם לא ידעו את התשובה, הם לא ידעו מה לעשות. רב אדא בר אהבה, תלמידו הדגול של רב, קם הוא כבר קרע קריעה בהלוויה. כאשר רב נפטר, [רב אדא] כבר קרע כנדרש מתלמיד המתאבל על רביו, היה הרבי המובהק שלו, רבם של כל ישראל. הוא לקח את הבגד שכבר קרע, וסובב את החלק שכבר קרוע לכיוון גבו ושוב קרע את בגדיו, ואמר: "רב נפטר, ואפילו לא למדנו איך לברך ברכת המוציא".
זה מדהים. הקריעה הראשונה של רב אדא הייתה בשביל רבם של בישראל כל מה שרב אדא ידע בא מרב, הרב הגדול שאותו כיבד בכל לבו ונפשו אבל זמן קצר לאחר ההלויה הוא הבין שלמרות יראת הכבוד הרב שהיה לו ולמרות מסירות הנפש שהקפיד בשם המורה שלו ולמרות האהבה הגדולה שהייתה לו לרבו הוא הבין שהוא לא מעריך את רבו שלו מספיק שרבו היה יותר גדול ממה שהוא חשב למרות ידיעתו שרב היה רבן של כל ישראל וכי ללא רב, תורה הייתה נשכחת מישראל.
הוא היה הרבה יותר גדול, מרומם יותר, ממה שהם ידעו הם לא כיבדו אותו מספיק (מה עוד הם יכלו לעשות אני לא יודע) היו הרבה דברים שלא למדו ממנו רב אחר נפטר, ועבור רב אחר קרע כעת קריעה חדשה.
רב אדא בר אהבה היה נותן כל מה שהיה לו לו רק היה יכול לנהל שיחה קצרה של שלוש דקות עם רבו ולשאול אותו כמה שאלות איך מברכים ברכת המוציא לחם מן הארץ ברכה אחת לכולם, או כל אחד אומר ברכה משלו אבל תהום ענק הפרידה בינו ובין רבו, ועל פני התהום אין גשר הם חשו אשמה ביחס למורה שלהם הגעגועים הייתה בלתי נשלטת געגועים שיכולים להוציא אנשים מדעתם מה שיכול להביא אותם לדיכאון? אבל למה אני צריך לספר את סיפורה של רב אדא בר אהבה אכן יפה הקטע הזה בגמרא אבל לפני ראש השנה עמדתי ליד קברו של אבי הוא היה המורה היחיד שלי, רבי המובהק, לא היו לי רבי אחר. דיברתי איתו, או חשבתי לעצמי, זה לא משנה אבי, מארי :חידשתי כל כך הרבה תורה נוגע לעבודת יום הכיפורים בבית המקדש! כמה פעמים למדתי איתו את עבודת יום הכיפורים, הלכות שופר: סוגית מצוות לאו ליהנות ניתנו, שעליו דיברנו כל כך הרבה פרק מרובה בבבא קמא שלמדתי איתך בילדותי ועל כל נושאי נזיקין עליהם דיברנו באריכות לעתים קרובות, היית נהנה מחידושים אלו בגמרא בהחלט יש אחרים שהיית לא מרוצה מה שלא הייתי נותן כדי לדבר איתך במשך חמש דקות בתורה, לא יותר.
אותו דבר חל על אמי לגבי חוויות אחרות וגם אשתי בערב ראש השנה עמדתי ליד קברה לחשתי או אולי חשבתי רק לעצמי אני שוב כותב את דרשת התשובה שלי, שתמיד היינו דנים בה ביחד עזרת לי לנסח כמה רעיונות? אולי תוכלי לעזור לי גם השנה מטבע הדברים, לא קיבלתי תשובה לא מאבי, ולא מאמי ולא מאשתי.
אולי היה הד אני לא יודע אבל ההד אבד ברוח הנושבת העלים על העצים וזה מעולם לא הגיע אליי כך או כך, תחושת האשמה גורמת לחרדה לא הערכתי אותם כמו שצריך חסר לי מאוד בקיום מצוות כיבוד הורים, בכיבוד אשתו ותחושת האשמה מלווה בנוסטלגיה שמתקרב לשיגעון אבל לגבי אבא, אמא, אישה הגעגועים אינם אמיתיים, והם אולי לא הגיוני כי את הגעגועים לעולם לא ניתן לממש לעולם לא ניתן להגשים אותם נשמתם תחת כנפי השכינה מרחק אינסופי מפריד בינינו.
לחוטא יש אותה תחושת אשמה כשהוא מפסיד - לא אביו לא אמו לא אשתו - אלא ריבונו של עולם והוא נתקל בטרגדיה הגדולה של החטא "לפניך. כאשר הריבונו של עולם נדחק מהיהודי דרך חילול שבת, דרך אכילה לא כשר, דרך ביטול תורה ותפילין דרך נהנתנות, דרך גניבה, דרך שכרות, דרך חוסר מוסריות מינית דברים שונים בתחילה, היהודי לא מרגיש את הריקנות והריק הנובע מחטא אז יהודי מרגיש למשל, כמו שאני הרגשתי כשאשתי בביתי מתה, הבדידות, השממה בבית הכל היה במקומו: אותם רהיטים, אותן תמונות לתחושה הזו לוקח קצת זמן להתפתח לגבי קרובי משפחה, מאוחר יותר, אחרי שבעה אחרי שלושים, אפילו מאוחר יותר הוא מתחיל להרגיש שהבית שלו נהרס.
התחושה הפשוטה, הטבעית, האינטימית של היכרות, של להיות בבית, כבר לא שם הכל שם מוזר, זה לא האותו וזה אותו דבר לגבי ריבונו של עולם [תחושת האובדן] מגיעה מאוחר יותר, היא מתעכבת עבור אבא, עבור אמא, עבור אישה זה לא לקחת הרבה זמן שלושים, ארבעים, חמישים יום לאחר מכן כשהחברים שכחו, כלומר מתחיל האבל על קרוב משפחה כל עוד החברים באים האבלות לא התחיל אבל עם הריבונו של עולם זה לוקח קצת יותר זמן זה יכול לקחת ארבעים שנה הוא מתרוצץ במשרד ובעסק שלו, מרוויח כסף או הפסד כסף אבל הוא לא מרגיש שהבית הוא אינו בית, לבית אין נשמה, הכל ריק ושומם, הילדים שלו כבר לא שייכים לו.
אבל זה בא, זה בא אבלות על היעדרותו של הריבונו של עולם אבלות על הריבונו של עולם זה בדיוק כמו אבל על אמא, אב או אישה יקרה! זה מגיע, זה חייב לבוא והכל נהיה מוזר, זה לא אותו דבר? מה זה בית בלי הבורא עולם הפחד בלילות מתחיל הבדידות, הקשישות, הניכור של הרחוב מהשכנים, ממכרים כל הפוביות, כל הדיכאון, כל העצב בחיים מתגלים.
בלי ריבונו של עולם אין שמחת חיים, בלעדיו אין תקווה, אין ישועה וגאולה? בלעדיו, אתה יודע מי קיים בעולם חרושצ'וב, ברז'נייב וקוסיגין. אֶ֚רֶץ | נִתְּנָ֬ה בְֽיַד־רָשָׁ֗ע זה עולם נורא, מרושע וקר בלי ריבונו של עולם והיהודי, אפילו יהודי מבוגר, מתחיל להשתוקק לריבונו של עולם בדיוק כפי שהרב אדא השתוקק לרבי שלו. ובכל זאת, בעוד הכמיהות של רב אדא או שלי לא ניתן היה לממש הכמיהה לאלה שכבר אינם בינינו הכמיהות של יהודי כשהוא מתאבל גורמות לו להתייאש אבל אפשר לממש את הכמיהות לריבונו של עולם הוא רץ אליו בחזרה, והוא רץ איתו במהירות זריזות, עם סבל ? תשאלו: למה עכשיו יותר מבעבר ! כי הגעגועים גדולים יותר.
אני לא רוצה להיות שם יותר הוא רץ, אולי במהירות האור אתה רוצה לדעת למה בעל התשובה יכול ? לרוץ מהר יותר ורחוק יותר לבורא מאשר מי שהוא צדיק גמור כי הגעגועים של אבלות חזקות יותר מהאהבה שמרגישים כשאובייקט האהבה הזה עדיין כאן וההשפעה הזו, והסערה הזו, והסבל הזה מושך את האדם לעבר הבורא, נופל לזרועותיו, זועק לעבר האינסופי והוא בוכה והוא צוחק בו זמנית דרך ההשפעה הזו והסבל הזה, תוצאה של הגעגועים בעקבות ההפסד שלו בעל התשובה עולה על אדם צדיק הוא לא צריך לשכוח שום דבר [מעברו].
אסור לו לשכוח את החטא כי החטא הוא מקור הכמיהה שלו הזמן שבו הוא היה מרוחק הצית אש בליבו ובאקסטזה של התקרבות לבורא החטא עצמו היה הדחיפה המניעה יש המשכיות הריבונו של עולם הוא נושא עון ופשע וחטאה (כלומר, הוא "מרים" את החטא, והופך אותו לזכות)