"מי שלא לומד – שיתגייס?" | שלוש נקודות מבט מעמיקות על ה'השקפה' של עולם הישיבות

בתוך סערת חוק הגיוס נשמעים קולות מגוונים מתוך ההנהגה החרדית. קול אחד אומר "מי שלא לומד – שיתגייס". מולו עולה קול שאומר "גם מי שלא לומד, אסור לו להתגייס".

כדי להבין טוב יותר את ההשקפות שעומדות מאחורי כל גישה וגישה ניתן לחלק את עולם הישיבות לשלוש גישות מרכזיות:

1. הגישה הלמדנית: "בית המדרש" - חינוך ללימוד תורה כערך עליון
2. הגישה המשמרת: "תיבת נוח" - שימור מחילון ומהשפעות זרות
3. הגישה המקדמת: "ישיבות אלטרנטיביות" – חינוך להיות 'בעל בית' בן תורה

בהמשך נפרט ונדון בגישות אלו בהרחבה. אך לפני כן, ננסה להבין איך הגישות השונות משפיעות על עמדת ההנהגה החרדית, בסוגיית חוק הגיוס.

"בחור שאינו לומד – עליו להתגייס"

קל להבחין בכך שקול זה מייצג את התפיסה האומרת שמטרת הישיבה היא לימוד תורה ולכן כל מי שלא מיישם את המטרה, רק גורם נזק לחבריו שעלולים לסבול מקיצוץ בתקציב הישיבה בגללו. אמירה זו, הנשמעת גם מפי רבנים וגם מפי ח"כים חרדים מוסכמת על 51% מהציבור החרדי (על פי סקר כיכר השבת ומכון נתוני אמת, 4.2024) והיא נשענת בין היתר על דברים המיוחסים למרן הגרא"מ שך זצוק"ל שאמר שבחור שאינו לומד ואינו מתגייס, יש לו 'דין רודף' כלפי שאר חבריו המבקשים ללמוד ברצינות. במכתב שכתב הרב שך לאחד מראשי הישיבות בתאריך י"ב אדר תשל"ט, מגלה הרב שך אפס סובלנות לשימוש שלא כדין בתואר 'תורתו אומנותו' וכותב את הדברים הבאים:

"מוצאים אנו לנכון ולחובה לפנות אל כת"ר בדלהלן:

"א. המפורסמות אינן צריכות ראיה, כי הזכות שניתנה לבן-ישיבה להנות מדחיית-הגיוס – הוא אך ורק בתנאי שתהא "תורתו אומנותו", ולא יעסוק בשום עיסוק חמרי הן בזמני הישיבה והן מחוצה להם. כל גדולי ישראל סמכו את ידיהם על תקנה זו וראו בה תנאי בל יעבור.

הרב שך זצוק"ל אינו מסתפק באמירה זו ומקדיש פיסקה נוספת כדי להבהיר את חומרת ההקפדה הנדרשת בעת שמחליט כל ראש ישיבה לאיזה מהתלמידים הוא בוחר להעניק את אותו דיחוי, למען יעסוק בתורה:

"וכדי לאשר ולחזק את זה הננו פונים בקריאה גדולה לראשי הישיבות ומבקשים להקפיד הקפדה יתירה, שח"ו לא תצא תקלה מתחת ידם, ורק תלמידים שתורתם אומנותם כנ"ל יאושרו על ידם בקשר לדחיית גיוסם. הם ולא אלה שאין עטרה זו הולמתם".

הרב שך מוסיף עוד הנחיה שממרחק השנים נשמעת יוצאת דופן ואלמלא נכתבה לא הייתי מעלה על דעתי שכך הורה:

"ב. כמו כן מתבקשים ראשי הישיבות, שלא לכלול ברשימת תלמידי הישיבות ולא להוציא עבורם אישורי תלמיד – לתלמידים חולים, אשר לפי מחלתם אינם יכולים לשמור על סדרי הלימודים ולהשתתף בהם. הדבר מובן מאליו ואין זקוק לפירושים".

מקריאה במכתב ניתן להבחין שהרב שך זצוק"ל דאג מכך שהחלת ההגדרה "תורתו אומנותו" על מי שאינו לומד במלוא הרצינות, תפגע בעולם התורה. האם כעת, כעבור יותר מ40 שנה, החשש התגשם? האם פריחת עולם התורה לקנה מידה שלא ניראה בכל ההיסטוריה היהודית, טומנת בצידה מחיר של איכות? אולי גם של רדיפת לומדי התורה? אין לדעת. אך לאור זאת, ניראה שהרב שך נקט כגישה מס' 1 וראה בישיבה, בית גידול ללומדי תורה העתידים להיות תלמידי חכמים גדולי תורה. לפיכך מי שאינו באמת לומד בכל סדרי הישיבה, אינו זכאי לתואר הנשגב של תורתו אומנותו, על כל המשתמע מכך.

אמירות נוספות המייצגות את הקול הזה, ניתן לשמוע בדברי הראשל"צ הרב יצחק יוסף שבהתייחס ללומדי התורה אמר "נטוס ולא נתגייס" אך לגבי אלו שאינם לומדים כתב "אותם מיעוט מקרב הציבור שלנו, שלא לומדים תורה, אסור להם בתכלית האיסור להיפטר בתירוצים של 'תורתו אומנותו' והם כשאר העם שאינם לומדים". גם חה"כ יעקב מרגי, בראיון לישי כהן כאן בכיכר השבת, צידד בגישה זו ואמר כי מי שאינו לומד צריך להתגייס.

גם מי שלא לומד תורה – לא יתגייס

קול נוסף, שעד לא מזמן בא לידי ביטוי בעיקר בקהילות הפלג הירושלמי ("נמות ולא נתגייס") אך לאחרונה הופיע גם במכתב רבני קהילות עדות המזרח (כח אדר ב' תשפד) בשם מרן הגר"ע יוסף זצוק"ל "אפילו בחור שאינו במסגרת לימודים אסור לו ללכת לצבא ולכל המסלולים השונים" מהסיבה הפשוטה "שכל המסגרות שהוגדרו כ"מותאמות לחרדים" הובילו לפריקת עול ולעבירות החמורות שבתורה רח"ל". בפיסקה נוספת באותו המכתב מופיע טיעון נוסף "לא יעלה בדעת להסכים על מכסות, יעדים או מסלולים אזרחיים אפילו לבחורים חלשים, והלכה היא שאין דוחין נפש מפני נפש".

קול זה מבטא את גישה מס' 2 -  הישיבה כתיבת נוח, ולכן גם מי שאינו לומד תורה ברצינות הראויה, עדיין ממלאת הישיבה תפקיד קריטי של חינוכו לחיי תורה והגנה מפני השפעות העולם שבחוץ. עד כדי כך קריטי, שהמייצגים של קול זה קוראים למסירות נפש בשעה זו ומגדירים אותה כ"שעת שמד".

מה התפקיד של הישיבה הגדולה?

בימים אלה, כאשר השיח הציבורי מתגעש סביב חוק הגיוס, והציבור החרדי מביע חשש לגורלו של עולם התורה לצד חשש מאובדן הזהות החרדית, הטענה המרכזית נשמעת דווקא מהציבור הדתי לאומי והחרד"לי, התמה מדוע אי אפשר גם ללמוד תורה וגם לשרת בצבא, כפי שעושים רבים מהם. אם נרצה לתמצת הוויכוח לשתי שורות קצרות הן כנראה יתמקדו בשאלה האם תפקיד הישיבה הוא לגדל את דור לומדי התורה העתידי - בעיקר אידאולוגי, או שמא לחנך את דור העתיד החרדי – בעיקר סוציולוגי.

עולם הישיבות - שלוש גישות מרכזיות

ראשית חשוב להבין שעולם התורה החרדי אינו קבוצה אחידה וכאשר צוללים לתוכו קל להבחין בסוגים שונים של ישיבות. חלקן מתמקדות בלימוד תורה ברמה גבוהה וחלקן בשימור התלמידים הצעירים מפני העולם שבחוץ, על שלל השקפותיו הזרות.

גישה מס' 1 - הישיבה היא בית מדרש

כל בר דעת שזכה לחבוש את ספסלי בית המדרש יודע, שללמוד תורה זה לא דבר פשוט וקל. לא בכדי מכונים הלומדים 'עמלי תורה'. מדובר במאמץ מנטלי הדורש מהעוסקים בו להוגיע את מוחם בחקירות ודרישות, פלפולים ודיוקים בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים ולהקדיש את מיטב שנותיהם למשימה הגדולה של היותם האדנים וההוויה שעליהם יושב עולם התורה.

דווקא מפני כך, ניתן לראות בתוך כל ישיבה וישיבה שונות בין רמות הלימוד. אך בשונה מכל דיסציפלינה אחרת של לימודים, כמו לימודי מקצוע או לימודים אקדמיים, הפרמטרים לבחינת איכות הלומדים אינם עמידה במבחני רמה או בחריפות העיון וגם לא בכמות דפי הגמרא או המפרשים שנלמדו בפרק זמן נתון. איכות לומדי התורה מורכבת מכמה פרמטרים הייחודיים לעולם התורה כאשר המרכזיים שבהם הם:

• התמדה – כמה זמן בפועל מקדיש הלומד ללימוד התורה
• עמל – באיזו מידה הלומד מתאמץ ומוותר על הנוחות האישית שלו עבור הלימוד
• התעלות (שטייגען) – מידת התשוקה וההתלהבות בה מתבצע הלימוד

מליצה משגיחית ידועה אומרת שכשם ש'גנב' הוא לא מי שיודע לגנוב אלא מי שגונב בפועל, כך 'למדן' הוא לא מי שיודע ללמוד אלא זה שבפועל מקדיש את זמנו ללימוד תורה. על מרן הגר"ח קנייבסקי מקובל לספר שכשהיה צעיר לא היה נחשב לכישרון יוצא דופן אך בזכות התמדתו הפך לגדול בתורה. כללו של דבר, מי שלומד הוא הראוי לציון ולא מי שמוכשר או חריף דווקא.

נשאלת השאלה, אם המשימה דורשת מאמץ כה רב, מה עושים כל אותם בחורים צעירים שאין להם את רמת הריכוז ואת היכולת הפיזית הנדרשת כדי לשבת שלושה סדרים וללמוד? נכון שיש בתוך הישיבה עוד עיסוקים שמאפשרים למי שצריך קצת גיוון להתאוורר לתוכם. כמו למשל ניהול ת"ת שהוא למעשה ארגון פנים ישיבתי שמטרתו העיקרית היא לסייע לחתנים שאין ידם משגת, לגייס לשם כך כספי תרומות ולארגן מכירות מוזלות של ביגוד לתלמידי הישיבה. או ניהול אוצר הספרים הכולל כריכה, סיווג וסידור של ספריית הישיבה. יש גם גמ"חים, ותפקידים כמו 'הוועד להוצאת שיעורי ראש הישיבה'. ועדיין, יש לא מעט צעירים, שהם בחורים טובים הממשיכים לצעוד בתלם אך פשוט אינם מוצאים את עצמם בתוך סדר היום הממוקד בעיקר בשקידה על לימוד הגמרא.

גישה מס' 2 – הישיבה היא תיבת נוח

להסתגרות במשך כמה שנים במסגרת הישיבה יש מטרה נוספת מלבד לימוד תורה והיא חינוך הבחור הצעיר להיותו בן תורה. לצורך כך הישיבה מהווה לא רק מקור של תוכן ומחשבה רוחנית ומוסרית אלא גם מעין תיבת נוח המגוננת מפני השפעות חיצוניות שאינן תורמות ואף מנוגדות למטרת העל של הצעיר, שהיא לגדול לחיי תורה.

לפני כמה שנים עבדתי בתכנית ממשלתית שהופעלה ע"י ארגון הג'וינט. התכנית סייעה לראשי הישיבות במניעת נשירה ובקידום התלמידים שאינם לומדים יום שלם. מהתרשמותי כצופה מן הצד, גם ישיבות אלו שומרות על שתי המטרות שהזכרתי: לימוד תורה והגנה מפני השפעות זרות, אם כי באופן גמיש יותר. פחות שעות של לימוד תורה, וחומות גמישות יותר שיש בהם יותר חלונות ודלתות אל העולם שמחוץ לכותלי הישיבה. בעיקר בתעסוקה ובלימודי מקצוע.

במסגרת עבודתי הייתי נפגש על בסיס קבוע עם עשרות ראשי ישיבות ומאות תלמידים מסוג זה (יש המכנים אותן "ישיבות אלטרנטיביות"). שיחות אלו לימדו אותי לא מעט על ההשקפות השונות העומדות מאחורי כל ישיבה וישיבה.

לפי הגישה הזו, כולם ראויים להיות אברכים לומדי תורה. למרות שלכתחילה טוב וראוי שכל הבחורים ללא יוצא מן הכלל יישארו ללמוד תורה בבית המדרש. אך אם חלילה מאיזושהי סיבה כלו כל הקיצין והוא אינו מסוגל להמשיך, יפנה הבחור בדיעבד לישיבה המאפשרת סדר יום גמיש יותר. גם בישיבה הזו, סדר היום יהיה מורכב בעיקר מלימוד תורה ישיבתי בחברותא או בקבוצות קטנות (חבורות). קיים דגש על יחס אישי ולכן מספר התלמידים בישיבות אלו יהיה קטן משמעותית מישיבות נורמטיביות המכילות מאות בחורים. בזמנים בהם לא לומדים תורה, מתקיימים פעילויות של הווי חברתי ויש דגש על חיבור חווייתי לזהות הישיבתית. מדד ההצלחה של ישיבות אלו יהיה בדרך כלל כמות התלמידים שלאחר נישואיהם יחזרו להיות לומדי תורה וילמדו בכולל. לכן, גם אם יהיה אישור לחלקם לצאת ולעבוד, תהיה זו תעסוקה שאינה מעודדת הזדהות עם המקצוע ופחות מקובל להמשיך ולעסוק בה לאחר החתונה.

לפי התרשמותי, גישה זו מונהגת באופן רשמי על ידי ישיבות כמו רש"י בראשות הגר"ח מילצקי. אך למעשה לא מעט ישיבות ליטאיות הנחשבות "בינוניות" הולכות בדרכה. ביודעין ובלא יודעין.

בשיחה שקיימתי לא מזמן עם רב חשוב מהזרם הליטאי הוא אמר: "אם בחור נמצא בישיבה כזו ולא לומד מילה, אין לגייס אותו לצבא, אבל אם הוא עובד בקניון עדיף שיתגייס כיון שבקניון הוא יתקלקל יותר מהר".

גישה מס' 3 – הישיבה כבית חינוך לבני תורה העובדים לפרנסתם

בדומה לקודמתה, גם לפי גישה זו, המאפיינת ישיבות כמו 'דרך השם' בראשות הגרב"צ גרינבוים שליט"א וגם כמה ישיבות חסידיות, לכתחילה היה ראוי שכולם ישבו וילמדו. אך מרגע שמתברר שהבחור אינו מתאים או אינו חפץ להמשיך במסלול שבסיומו יזכה לשבת בספסלי הכולל כאברך מן המניין, עליו לעבור נתיב ולהשקיע בנתיב התפתחות של בן תורה העובד את ה' גם בתוך עולם המעשה. ראשי ישיבה הדוגלים בתפיסה זו עומדים על כך שלצד לימוד התורה (בדרך כלל בבוקר ובערב) יעסוק כל בחור ובחור יעסוק בבירור נטיותיו וכישרונותיו ויפעל כדי ללמוד מקצוע או לעבוד בעבודה שתאפשר לו להתפרנס בכבוד גם לאחר נישואיו.

עובדה קצת עצובה ששמעתי מראשי הישיבות האלו, רבים מתלמידי הגישה השניה והשלישית, בדרך כלל לא ירשמו לישיבות האלטרנטיביות לחודש אלול, אלא בתקופת חנוכה או לאחר חג הפסח מהסיבה הפשוטה שבחודש אלול הם עדיין ניסו להשתלב במסלול הנורמטיבי של לימוד יום שלם בישיבה רגילה. זה מלמד אותנו על תחושת האכזבה העצמית שעשויה ללוות את הבחור הנמצא בסגנון כזה של ישיבות. בוגרי ישיבות אלו בדרך כלל יגיעו לשלב הנישואין כשהם מודעים ליכולות ולכישורים שלהם, לעתים אף עם תואר אקדמי או הכשרה מקצועית אך הכי חשוב, עם היכולת והניסיון לשלב חיי תורה בתוך עולם המעשה.

למרות שהפנו כמעט את כל התלמידים ללימודי מקצוע במקביל ללימודים בישיבה, בודדים המקרים בהם ראשי הישיבות הפנו תלמיד לשירות צבאי.

בין תקווה למציאות

לאחרונה התפרסם מחקר של הד"ר אסף מלחי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 25.3.24) שהתמקד בתלמידי הישיבות שבהן לא לומדים יום שלם. לפי המחקר החדש קיימות כ130 ישיבות כאלה, בהן לומדים כ19% מכלל תלמידי הישיבות החרדים, 75% מהם – עובדים. זאת לעומת רק 21% מתלמידי הישיבות הרגילות שציינו שהם עובדים במקביל ללימודים בישיבה. במקביל התפרסמו שתי אמירות מעניינות של חה"כ יצחק פינדרוס המתייחסות במפורש לתלמידי ישיבות אלו. בראיון לערוץ הכנסת ב3.3.24 אומר פינדרוס כי "מי שלא לומד תורה – שיתגייס", אך בראיון לישי כהן ב9.4 מתייחס חה"כ לאותם בחורים שאינם לומדים ואומר "צריך לקום בבוקר ולדאוג שגם הם ילמדו". ברור הדבר כי התקווה הגדולה ביותר, עליה מתפללת כל אמא חרדית היא שבנה ישב וילמד תורה. אך במציאות בה אחוזים לא מבוטלים אינם לומדים או משלבים בין תורה לעבודה, יש לתהות מה משמעותה העכשווית של עמדת הרב שך זצוק"ל, בתקופה בה עולם הישיבות נתון תחת זכוכית מגדלת וגם בני העלייה שכן מקדישים עיתותם לתורה עומדים מול מתקפה חריפה המאיימת לפגוע גם בהם?

דבר אחד ברור, רובה המוחלט של ההנהגה החרדית, סבור שבכל חוק גיוס שיעלה, יש לאפשר לכל מי שמעוניין ללמוד תורה, דיחוי או פטור מגיוס כך שיוכל לשבת וללמוד. ובמילים פשוטות, לא רק עילויים, לא רק אלו שיעמדו במבחנים, אלא כל מי שליבו חפץ. לפי שלושת הגישות שהצגנו, גם לדעת מי שאומר "מי שלא לומד שיתגייס", הכוונה תהיה מי שאינו לומד בפועל. כלומר אותם בחורים להם חשש הגרא"מ שך זצוק"ל להעניק את תואר תורתו אומנותו.

נסיים באיחול ובתקווה שהשלום ישרור בארץ הקודש, שלא ישא גוי אל גוי חרב ולא נדע עוד מלחמה. או אז לא נצטרך צבא ונוכל ללמוד בנחת איש תחת גפנו ותחת תאנתו בלא חשש.