1.
זה קרה לפני יותר מעשור. הייתי אז עיתונאי צעיר שנשלח לסקר היסטוריה: מסלול חרדי ראשון ללימודי משפטים נפתח בקריה האקדמית אונו. זה כאילו שייפתח היום מסלול לאסטרונאוטים חרדים על הירח. ואני לא מגזים.
ישבה שם קבוצה של צעירים בוגרי ישיבות שבאו ללמוד משפטים, וכבוד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק הגיע בכבודו ובעצמו לדבר איתם. היום, כידוע, הפריחה בתחום כה גדולה ויש כל כך הרבה עורכי דין חרדים, שכדי שיהיו להם לקוחות צריך להתחיל להכשיר יותר עבריינים חרדים. אבל אז, כאמור, זו הייתה חדשה מרעישה.
אני לא זוכר את כל מה שנאמר באותו מפגש, אבל גם ממרחק הזמן קשה לשכוח טיעון אחד שברק חזר עליו. "אתם החרדים", כך הסביר לפרחי המשפט הצעירים, "הראשונים שצריכים לשמוח על כך שיש את בית המשפט העליון. אתם הרי מיעוט בחברה, ואנחנו בבית המשפט העליון מגנים על זכויות המיעוט מפני הרוב. יבוא יום ואתם עוד תודו לנו על עצם קיומנו. חכו בסבלנות, רבותיי, יבוא יום ונגן על זכויותיכם מפני הרוב".
עשור חלף ואני עדיין מחכה. אני עוקב בעניין אחרי פסיקות בג"ץ, אבל משום מה עד היום הן לא הפתיעו אותי אפילו פעם אחת. עוד לא מצאתי מקרה שיאשש את מה שאמר אהרן ברק. אפילו לא אחד. משום מה כל הפסיקות צפויות ונוטות תמיד לכיוון אחד בלבד, בין אם מדובר בעתירה על גיור רפורמי ובין אם מדובר בעתירה נגד תוכנית ההתנתקות.
בשבוע שעבר בג"ץ התעלה על עצמו. אני יודע שקל לשכוח את ההחלטה הקטנה שהתפרסמה רגע לפני שפרצה מהומת חוק הגיוס, אבל כדאי להתעכב דווקא על הנקודה הלכאורה שולית. בזמן שכל הכותרות הראשיות עברו מיד לעסוק בחקיקה בכנסת, נדמה לי שהדחקנו מהר מדי דבר מטריד: בג"ץ הורה להקפיא מיידית את העברת התקציבים לישיבות החרדיות (וגם לישיבות הציונות הדתית) עד לחקיקת חוק הגיוס החדש, שעה שהשופטים יודעים היטב שבתוך פחות משבוע תחל חקיקת החוק הזה בוועדת שקד. זה כבר לא אקטיביזם שיפוטי, זו גסות רוח שיפוטית. מה בעצם רצו השופטים? רייטינג? רלוונטיות? טרנדיות? מאות חוקים במדינה לא מיושמים מספיק, ואינספור תהליכים לא מתקדמים מספיק מהר. אבל פתאום השופטים החליטו להעניש את תלמידי הישיבות, ולא בגלל משהו שהם עשו, אלא על כך שהח"כים לא מחוקקים מספיק מהר לדעתם. זה מפחיד. לכו תדעו מה יהיה הנושא הבא שבו לשופטים תהיה אג'נדה אגרסיבית.
פגשתי השבוע ד"ר למשפטים והתחלתי להגיד לו את כל זה, אבל הוא מיהר לקטוע אותי. כמעט לא האמנתי כששמעתי אותו חוזר מילה במילה על טקסט שנשמע לי ממש מוכר: "רגע רגע, תיזהר כשאתה תוקף את בג"ץ. הוא המגן האחרון של זכויות המיעוט. יום יבוא והחרדים ישמחו מאוד שהוא קיים".
אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום. אני עדיין מחכה.
2.
אז שופטי בג"ץ אולי איבדו את המידתיות, אבל הם לא היחידים שאיבדו אותה. לא רק תקדים משפטי נקבע אצלנו השבוע, אלא גם תקדים במחאה נגד התקדים. ביום חמישי אחר הצהריים ירדתי ברחוב אגריפס, ממחנה יהודה לכיוון גן סאקר, וראיתי מחזה מופלא: מסוק עומד באוויר מעל הכניסה לעיר ולא זז. דקות ארוכות הוא פשוט ריחף מעל נקודה אחת. הייתי חייב לראות מה קורה שם. למה הוא לא מתקדם? האם מישהו ישתלשל ממנו עוד מעט כדי להחליף מיתר קרוע בגשר המיתרים?
כשהתקרבתי, גיליתי מחזה יוצא דופן לא פחות: כיכר השבת הגיעה לכניסה לעיר. בכיכר השבת, כידוע, נוהגים להפגין מדי פעם אנשי הפלג האנטי-ציוני, בסטייל הנודע שלהם: שלטים קיצוניים, פחים בוערים, קצת צעקות "נאצי", משה נוסבאום שמסקר את כל זה בהתלהבות, ויאללה הביתה עד ההפגנה הבאה. אבל כאן קרה משהו שגם הוא, כמו פסיקת בג"ץ, לא זכה למספיק יחס: גלישה של הטקטיקות האלה לפלגים אחרים לגמרי ביהדות החרדית. עד היום החרדים נהגו לצחוק על הטעות הנפוצה של התקשורת החילונית, שראתה את כולם כמקשה אחת ודיווחה שוב ושוב על "העדה החרדית", בלי להבין שהביטוי הזה שייך לפלג מאוד קטן ומאוד מסוים. מהשבוע ההכללה הזו עלולה להפוך לנכונה. נדמה לי שזה לא קרה מעולם: בחורי ישיבה שאינם מהפלג האנטי-ציוני שצועקים על שוטר "נאצי" או מושכים בזנב של סוס משטרתי – זה עוד לא היה לנו.
שלא תהיינה אי הבנות: מותר להפגין. לפעמים חובה להפגין. אני מניח שהיו שם גם מפגינים רגועים. אולי אפילו רובם היו רגועים. ואתם יודעים מה? מותר גם להיות לא רגועים כשכואב. אבל אי אפשר להפגין למען כבוד התורה תוך כדי ברבריות אלימה. וחוץ מזה, מה אשם הסוס? תמשכו בזנב של בג"ץ.
3.
אחד הוויכוחים המדוברים בנושא ישיבות ההסדר, התנהל השבוע בין חברי הכנסת של הבית היהודי לבין ח"כ אלעזר שטרן מהתנועה. בעצם, בטח עד ירידת הגיליון הזה לדפוס שטרן ניהל עוד כמה ויכוחים מדוברים. קשה לעקוב. הוא ממצב את עצמו בוועדת שקד, ובכלל בכנסת, בפוזיציה מרשימה מאוד של רודף האמת בטהרתה. גם בהצעות החוק שלו וגם בנאומים ובוויכוחים שלו, הוא משדר תמיד אווירה של "בחייכם, תפסיקו לספר לי סיפורים". משהו בנוסח "נו באמת, הרי אני מכיר אתכם מבני עקיבא, עליי אתם עובדים?! בואו נדבר אמת". זה ז'אנר קבוע בעלילות אלעזר נגד המגזר.
אז השבוע, ח"כ איילת שקד אמרה לשטרן שהתפרץ לדיון בוועדה שלה: "ח"כ אלעזר שטרן, חכה שנייה, יש לנו כאן עשר הסתייגויות, יהיו לך שעתיים להיכנס בישיבות ההסדר". שטרן נזף בה ("אני לא מוכן לטרמינולוגיה הזאת!") ואז נכנס בישיבות ההסדר. ובמנכ"ל איגוד ישיבות ההסדר איתן עוזרי שישב שם. ובתלמידים כמובן.
רבים ענו השבוע לטיעוניו של שטרן. חלק מהדוברים דיבר על השילוב המופלא בין תורה לצבא, ספרא וסיפא, ועל חשיבותו של כל יום בישיבה. חלק סתם התפלאו איך קומץ בחורים בכיפה סרוגה, שרוצים גם לשרת וגם ללמוד, הפכו לבעיה של החברה הישראלית (מדובר ב‑700 תלמידים השנה. בדקתי. הרוב המוחלט הרי הולך מכיתה י"ב לתקופה קצרה במכינה ואז לשירות מלא או היישר לצבא). אבל עזבו, לא בא לי להיכנס לוויכוח. אני פשוט הסתכלתי על שטרן כשהוא דיבר. על הלהט הפנימי העמוק שלו, על השכנוע והרטוריקה, על תחושת הצדק והעליונות המוסרית. איש האמת, אין מה לומר. הוא פשוט לא יכול לשאת את השקר הכי קטן. לא פלא שמי שנזהר כך מכל נדנוד של שקר, צביעות וזיוף – בחר לרוץ במפלגתה של ציפי לבני.
4.
ולסיום, נקודה למחשבה: לפני כמה חודשים התקיים במרכז בגין בירושלים, אירוע זיכרון של מרכז מורשת גוש קטיף. מאות מגורשים ישבו שם באולם והקשיבו לפאנל מרתק שבו השתתפו סגן שר החוץ זאב אלקין, הפרשן הפוליטי שלום ירושלמי וח"כ לשעבר ותושב הגוש-לשעבר צבי הנדל. המנחה עמית סגל שאל את הנדל על הסלוגן שהוא חתום עליו "עומק העקירה כעומק החקירה". הנדל הסביר שהגה את הביטוי, כשהבין שאריאל שרון בורח מהחקירות הפליליות אל חיק השמאל, כי הוא מניח שאם ייכנס במתנחלים יסלחו לו ויאתרגו אותו.
סגל היקשה על הנדל בשאלה אחת נוספת: "אוקיי, אני מבין את ההנחה הזאת, אבל אני שואל למה. אני לא חולק על כך שהוא ברח מהחקירה אל ההתנתקות, השאלה היא למה שרון חשב שאם ייכנס במתנחלים זה יוסיף לו אהדה, פופולריות ומנדטים? מה פשר הנוסחה הזו? למה זה הדימוי של המתנחלים וזה היחס כלפיהם?".
השאלה הנוקבת נותרה פתוחה, מהדהדת, ואפשר לשאול אותה גם השבוע, לא על שרון אלא על יאיר לפיד. "חוק הגיוס מציל את לפיד", הסבירו לנו הפרשנים הפוליטיים, והוסיפו: "לפיד לא הצליח להביא שום הישג לבוחרים שלו, אבל כעת הוא נכנס בחרדים וצובר פופולריות לראשונה מאז הבחירות".
אז גם אני לא כופר בהנחת היסוד, רק שואל מהיכן היא מגיעה. שר האוצר אכן משתמש בחרדים כשק חבטות ומצליח לגרוף קצת אהדה ציבורית שכל כך חסרה לו. אבל אותה שאלה שנותרה פתוחה כלפי המתנחלים, נותרת פתוחה גם כלפי החרדים. למה כל כך ברור שמי שנכנס בחרדים מקבל אהדה?
