פגשתי בו אשתקד ממש במוצאי יום השואה. לגמרי באקראי. 'הוא', מקריח, כבן 70 וקצת, על חוטמו משקפיים עגולים, ש'ישבו' כמו שצריך על רקע ראשו הסגלגל, אך גם הם לא הצליחו לחפות על המבטים הרושפים מעיניו. חמוש בעגיל באוזן ימין, (ועוד קשיש... כבר אמרנו?) ושלושה כלבים מזרי אימה המלווים כל צעד שלו.
'אני', ממתין בנימוס לאוטובוס ירושלמי, שייקח אותי למקום ההרצאה אותה אני עומד לשאת בעוד דקות מספר. הקור ששרר עדיין בירושלים מאלצני להצטנף בפינתי. כמעט 'רואה ואינו נראה'. אך "הוא" שכבר הספיק לקלוט אותי בעיניו הבוחנות, פנה לעברי, פער את פיו, וסינן בארסיות ארבע מילים, בניב ליטאי עסיסי: " נו, איייך היה לך היווווים בגן סאקר?!".
האמת, שבאותו רגע, הציף אותי חרון לא רגיל. חשתי כמי שנחשד בלא פחות מאשר הכחשת שואה לא עלינו. וכאינסטינקט הגנתי ומתבקש מאוד, חשקתי להקהות את שיניו החשופות. ויש לי כלים להשיב לו, למחרף, מנה אחת אפיים.
אבל עצרתי.
לקחתי עוד נשימה.
יצאתי מהתחנה, והתקרבתי לעברו בידיים חשופות, מושטות הכי קרוב שאפשר. ואז, אני, בן לעדות המזרח ונצר למורשתה המפוארת, שומע את עצמי, אומר לו באידיש (אמיתית): "טייערע ברודער!! (אחי היקר!), אני בהחלט מבין את כאבך! אך בוא נעמוד דקה בצד וספר לי בפרוטרוט מה בדיוק הכעיס אותך...
"הוא", הופתע בעליל מהתגובה הבלתי צפוייה. אך נענה לאתגר. הוא תיאר לי כמה חרה אפו כשקרא הבוקר בעיתון שהיו כמה שדומים לי, כלשונו, שבחרו בטיפשות ראוייה לציון ל'מנגל' בליל אמש בגן סאקר. הוא אמנם אינו ניצול שואה לגמרי, אלא דור שני, יליד ליטא שצמח ממש מן האפר, אך הוא חי שואה יום יום, ואפילו חרט בזרועו את תעודת הזהות שלו, כזכר לימים האפלים ההם. "אתה צריך להבין", סיים בלהט, "למה אני זועם עליך ועל שכמותך..."
הקשבתי לו. בקשב רב.
בתגובה, סחתי לו, כמה אנחנו, שגם בקרבנו רבים רבים שהינם דור שני ושלישי לשואה, זוכרים, מכבדים, וכואבים את זכר השואה. כמה אנו ברובנו המכריע ככולנו, נזהרים מלפגוע ברגשות האחים היקרים שלנו, גם אם הללו בחרו להם יום וצורת אבל משלהם. ולמרות שעמידת דום לזכרם היא מנהג מיובא מן החוץ, בכל מקרה אני ושכמותי נעמוד בצפירה בהיותנו בפרהסיא. כהוראת רבותינו.
וכשהחל להנהן בראשו הוספתי: ''גם אם מבקרינו המושבעים 'מצטיינים' במוסר כפול וחד צדדי. הם, למשל, לא סבורים לרגע שיש מקום להתחשב ברגשותיו של רוב העם הזה, ואינם מוכנים לוותר על העידון והבילוי בבתי הקפה ביום האבל הלאומי הגדול ביותר שלנו: תשעה באב. כן. והם מכנים זאת: "כפייה". אבל זה ממש לא העניין...''
מה שבטוח - הדגשתי - שאסור. אסור בתכלית האיסור, לקחת מקרים בודדים, מכעיסים ומתריסים ככל שיהיו, ולהפוך אותם לכלי לליבוי שנאה ודה לגיטימציה כנגד ציבור שלם.
''הרי אנחנו צריכים להוכיח שלמדנו משהו, קבעתי, אם כן איפוא, כיצד יתכן שדווקא ביום שאמור להדליק אצלנו נורות אזהרה לאן שנאה עלולה להוביל, ודווקא ביום בו עלינו להעלות על נס דווקא את המשותף, יימצאו בקרב מחננו אנשים, מכל צד שלא יהיה, שיחפשו ללבות שנאה. שימקדו את הפוקוס רק מול המפריד והשונה?''.
"הוא", שכבר הספיק לספר לי ששמו אריה, הקשיב, הזדהה, והבין היטב. אפילו הכלבים המבעיתים שלו, חשו שמשהו נפלא ובלתי שגרתי קורה, והם עמדו, שקטים, כשכשו בזנבותיהם, והביטו בשנינו בדרך ארץ מעורר השתאות. משל אמרו: די לו לעולם בכמה מעמיתנו, חורצי לשון על שניים. תאבי מדון ומלבי שנאה. אנו, כתשובת המשקל, לא נחרץ מולם את לשוננו...
עמדנו שם, ליד התחנה. לא דקה, לא שתיים, רבע שעה! הקור הצליף בפנינו. האוטובוסים חלפו ביעף על פנינו, ואנחנו? עדיין שקועים היינו בשיחה ערה. בסוף, עוד הוכחתי לו שאמש לא הייתי בגן סאקר. אפילו לא הייתי בירושלים, אלא בשיעור שמסרתי בעיר ראשון לציון. ושגם כך אני מאוד חלש ב'נפנוף', והוא מוזמן לבדוק שבביתי אני מחזיק בכלל מנגל חשמלי...
אבל באמת שלא היה צורך, בשלב זה הוא כבר האמין לי שזה לא הייתי אני. לא אני, ולא עוד רבבות ואלפים של חרדים כמוני.
ואני בטוח, שגם לתודעתו חדרה אט אט ההכרה. כי שתי מדינות לשני עמים היא כבר עובדה מוגמרת: ישנו את העם המפולג, המסוכסך, המפוזר והמפורד אותו מציגה לנו התקשורת, היא הרתה וילדה אותו, והיא שמפיחה רוח חיים בגווייתו השדופה, כל אימת שחלילה נדמה כי אוטוטו תמה לגווע. אלא, שלמרבה המזל, זו לא תמונת המצב הנכונה: הם מדברים על עם אחר לגמרי. כמעט וירטואלי. כיוון שהעם האמיתי הוא עם שונה לחלוטין, העם הזה, ברובו המכריע, מחפש את המאחד על פני המפריד. העם הזה לא רוצה לריב ולא להתנגח, הוא כמה לשקט.
והעם הזה כבר גדול: הוא לא קונה כל דבר, ולא ייתן שיאכילו אותו 'לוקשן'. ואם רק יידע לנהל דיאלוג מכובד ומכבד בין כל מרכיביו, מעל ראשיהם של ברוני התקשורת – הוא יווכח פעם אחר פעם, כי למעט כמה עשבים שוטים הגדלים בשולי כל מחנה, שוחרי אחווה ואהבה אנחנו''. הוא חייך חיוך מפוייס.
נפרדנו בחיבוק אמיץ. ככה זה, אתם יודעים, כשאחים... ופתאום הוא חייך ואמר: "מה דעתך שנשאר ידידים?" הסכמתי.
אלא מה?.
מדינת ישראל, יום השואה 2013, שני אנשים נפגשים. לראשונה בחייהם... ראובן ואריה: כל כך רחוקים - כל כך קרובים,
פשוט אחים!