הנקודה היהודית / מחשבות על עצרת המיליון

מערכת הכריזה שוב הפציעה והפעם הרעידה מיתר בלבו. הנה, מישהו שר את 'אדון הסליחות'. חומות הניכור שחצצו אך לא מכבר בינו להמונים החלו להיסדק ולהתמוסס (דעות)

אשר מדינה | כיכר השבת |
אשר מדינה (צילום: מאיר דהן, COL)

רמי השוטר עומד במרכזו של רחוב ראשי בירושלים ומביט בעיניים קרועות על המתרחש. מולו מתפתל נחש שחור אדיר הגודש את הרחובות הרחבים, כמו ישות אחת ענקית השולחת זרועות לכל מקום. המוני חרדים עם כובעים ומעילים שחורים מציפים את העיר והזרם לא פוסק. השמים צבועים באפור קודר, רוח קרירה חודרת לעצמות, ולבו מבשר לו רעות.

את הקריאה הבהולה הוא קיבל כבר ביום שישי במסגרת היערכות המשטרה ל'הפגנת המיליון'. התדרוכים שקיבל ממפקדיו היו ברורים. מדובר בהפגנת ענק שטרם ראינו כמותה. עליכם להיות דרוכים ומוכנים ולגלות אפס סובלנות לכל התפרעות. הוא צויד באלה ובכמה תרסיסי משחית, ובעיקר במכשיר קשר להזעקת תגבורת במקרה שייקלע לסכנה. נהר האדם השחור המשיך לזרום מול פניו בשקט מצמרר. הוא הביט על החיילים האלמונים במדי שחור לבן הצועדים בדומיה וחשש כבד החל להתגנב ללבו. הוא קורא חדשות ויודע שרק השבוע הצליחו המונים באוקראינה לצאת לרחובות ולהפיל נשיא מכהן. והנה, למול עיניו חולפים המונים רבים בדממה מתוחה, כאילו מסתירים סוד אפל. מה הם זוממים? זה נראה כאילו בתזמון מסוים, לפי אות נסתר הידוע רק להם, הם ישלפו מתחת למעיליהם השחורים את מוטות הברזל שהחביאו היטב ויפתחו בפוגרום. הם מתמחים בזה.

זיעה קרה מתפשטת בגופו של רמי. הוא מעביר את ידו שוב על סוללת אמצעי ההגנה התחובים בחגורתו, לופת שוב את האלה, ויודע היטב שכל אלו לא שווים כלום. 'הלוא, די שקבוצה קטנה מתוך האלפים הללו תחליט לפתע לשנות כיוון ולצעוד לעברי, הלוא הם ירמסו אותי ברגליהם כמו הייתי חרק קטן'. רמי השוטר ניסה לשמור כל העת על קשר עין עם עמיתו השוטר שעמד בצומת קרוב, ובלבו חלפו איחולים לבביים על מי שהחליט להציב אותו ברולטת המוות הזו. מחשבתו נדדה לילדיו הקטנים שנותרו בבית וממתינים לו שישוב.

ההפיכה מתחילה עכשיו

נהר האדם מתעצם והופך לצונאמי של ממש וכבר גלש לרחובות סמוכים. זהו, החלה ההפיכה, הרהר רמי באימה, זה הגיע גם אלינו. האביב החרדי. הם כובשים את ירושלים בהמוניהם ותיכף ישתלטו על משרדי הממשלה ומוסדות השלטון ויניפו עליהם את דגליהם. התכנית שלהם ברורה ושקופה. שנים הם תכננו את הרגע הזה בקפידה וכעת זה קורה! במשך שנים הזהירו אותנו בעתונים על מזימת ההשתלטות שלהם וכעת זה מתגשם! איך זה שהצבא לא כאן? מדוע הנגמ"שים לא מכתרים את הרחובות? איך זה שכולם נרדמו בשמירה? איך קרה, שדווקא אני, רמי נחמיאס מטבריה, נבחרתי לעצור בגופי הקטן את גלגלי המהפכה הישראלית?

רמי מסדיר נשימה ומחליט להתבונן בתווי פניהם של הצועדים, לנסות להבין דרכם מה הצעד הבא. אבל ההמונים משפילים מבט, פניהם מעט שחוחות, חלקם נושאים מקלות עץ ועליהם כרזות עם פסוקים, חלקם עם ניקוד, מה שמסייע לו לקרוא היטב. 'כי נמכרנו אני ועמי', 'זעקה גדולה ומרה'. משהו כואב להם מאד, הוא מהרהר, כאילו מישהו פגע בדבר היקר והחשוב להם. הוא ממשיך להתבונן בחולפים ורואה יהודי המוביל בידיו את שני ילדיו הקטנים. הללו מאיצים את צעדיהם במהירות כדי להדביק את צעדי אביהם, כשהרוח הירושלמית מכה בפניהם ומבדרת את פאותיהם.

רמי מתחיל להירגע. טוב, אולי הגזמתי קצת עם החרדות. הפיכה אזרחית זה לא לונה פארק, לא מביאים אליה ילדים. והנה קבוצת בחורים צעירים, אולי בני 13, צועדים בדבוקה אחת מאחורי מי שנראה כמורה הרוחני שלהם. גם הם חבושים בכובעים זהים ועל פניהם אותות של התרגשות משל צועדים לחתונה מיוחדת. רמי מתחיל קצת להתבלבל. מה קורה שם בנקודת המפגש ההיא? האם בוכים? האם שמחים? החרדה של רמי התחלפה בסקרנות גבוהה.

אילוסטרציה. למצולמים אין קשר לנאמר (קבוצת המשפיעים)

מערכת הכריזה שמעל ראשו מתחילה להשמיע שירים חסידיים. הוא לא מזהה את המילים אבל הן נשמעות כמו תפילה. רמי מבחין בעמיתו, השוטר המוצב בכביש הסמוך לו, פונה רגע ממשמרתו והולך לפינת המדרכה. משם הוא שולף תרמוס נירוסטה ומוזג לעצמו קפה שחור מהביל. הארומה מתפשטת באוויר הירושלמי ועל פני חברו עולה חיוך של שביעות רצון.

המתח מתפוגג כליל אצל רמי. כוס קפה? כך לא נראית כוננות משטרתית למהומות. הוא יכול לשחרר מעט את היד הלופתת את האלה ולשחרר עצמות. קולו של ישיש נשמע ברמקולים מייבב בקול בוכים וכולם עונים אחריו. באיזו שפה הם מדברים, הוא מנסה לפענח ללא הצלחה. אבל הציבור שלידו מתנועע בדבקות, חלקו מליט את ראשו ביו ידיו ומתייפח. כנראה שזה קטע מרגש.

הקול נדם, הציבור שקט, ודממה רועמת השתררה. מאות אלפים עומדים לצדו ודוממים כאילו בלעו את לשונם. איש לא מדבר, איש לא מצחקק, אפילו ילד לא משתובב. יראת כבוד טמירה כמו ירדה מהשמים ואופפת את רחובות ירושלים. רמי שפשף את עיניו. מחזה שכזה טרם ראה. הוא אבטח לא מעט הפגנות וכינוסים - יותר מחצי דקה של שקט הוא לא זוכר. להשתיק ציבור אדיר שכזה באבחה אחת זה בגדר מעשי קסמים.

שריון החומריות נסדק

מערכת הכריזה שמעל לראשו שוב הפציעה והפעם הרעידה מיתר בלבו. הנה, מישהו שר את הפיוט 'אדון הסליחות'. אמנם זמן רב הוא לא ביקר בבית הכנסת, אבל הפזמון הזה מוכר לו היטב מבית אבא. "חטאנו לפניך... רחם עלינו..." ממשיך הקול להתנגן, ומבלי משים רמי מוצא את עצמו מפזם את המילים יחד עם האנשים שסביבו. אט־אט מתחיל רמי להשאב פנימה ולחוש את העוצמה שבהתחברות לקהל האדיר. חומות הניכור והפחד שחצצו אך לא מכבר בינו להמונים החלו להיסדק ולהתמוסס. הנה הוא מכיר את המילים, שמחזירות אותו לימים רחוקים.

הימים ההם של טבריה הישנה והטובה, של הפייטן המסלסל בבית הכנסת, של טעם סוכריות הטופי החמצמצות שהיו נזרקות לכיוון התיבה, של הצעדה עם אבא על שפת הכינרת. ימים תמימים בהם עוד התנוססה כיפה לבנה על ראשו והוא חלם על בר־מצוה בכותל. החיים חלפו כה מהר והנה הוא במקומות כל־כך שונים, טובע בעבודה ובמאוויים חומריים, והנה, הפיוט הזה וההמונים שמסביבו מטלטלים את כולו, סוחפים אותו למקומות רחוקים. בשלב הזה כבר לא ניסה להסוות את השתתפותו והחל למלמל בקול את המילים. בחור צעיר שעמד סמוך אליו הבחין בו והראה לו את המילים מתוך הדף שבידו.

ואז הגיע רגע השיא. קבלת עול מלכות שמים. הרב ראובן אלבז זעק בקול ניחר "שמע ישראל" והציבור נענה לו בשאגה אדירה. "ה' הוא האלוקים" הוסיף הרב לזעוק וכאן כבר רמי נשבר. דמעות הציפו את עיניו. כל קשיי היומיום וזכרונות הילדות נמהלו זה בזה, חדרו לקרקעית נפשו היהודית והציפו אותה. שריון הקשיחות שאימץ בעקבות התפקיד הרשמי – נסדק. שכבות עבות של ניכור וריחוק שהצטברו במהלך השנים החלו נופלות בזו אחר זו, עד להתגלות הנקודה הפנימית החבויה. ברגע הזה, כשהניצוץ היהודי שלו פגש את טוהר נשמתו הרגיש רמי שאינו יכול עוד. הוא הדף את כל מה שמסביב, את מדי השוטר הייצוגיים, את התפקיד המחייב, את המשמרת, את הרגלי השנים, ואפילו את מבטי עמיתו. הוא פרץ בזעקה שפילחה את קירות לבו וענה יחד עם ההמונים "ה' הוא האלוקים!".

ולעת ערב, כשהרקיע האפרפר החל להיצבע באדמומיות ותאורת הרחוב הצהבהבה החלה לשלוט במרחב, נראה בקרן הרחובות הירושלמית מחזה מעט מוזר. מעגל של רוקדים נושאים את רגליהם בקפיצות גיל לתוך צלילי המוזיקה וצהלה שמימית על פניהם כמי שיצאו מחוויה רוחנית חזקה. כולם, ללא יוצא מן הכלל לבושים בבגדים זהים ויוצרים מחזה מרהיב. אבל הנה, אדם אחד שובר את האחידות. כובעו מעט שונה ובגדיו בכלל בצבע אחר, אבל גם הוא נסחף אל הריקוד ועל פניו נהרה של אושר. האנשים המקפצים סביבו, שהיו לפני שעה גורמים עוינים וחורשי מזימות, הפכו לפתע לאחים קרובים ואוהבים. המעגל נדמה לו כחיבוק אמיץ המעניק תעצומות לנפש.

טרטור מכשיר הקשר החזיר אותו למציאות. "שוטרים, תשומת לב! ההפגנה הסתיימה!" נשמע קולו הדרמטי של המפקד, "כעת הם אמורים להתפזר. נא לפקוח עין על התפרעויות ספונטניות או נסיון ליצור מהומות!".

רמי הביט אל מכשיר הקשר שבידו וחייך. ב'מהומות' כאלה הוא היה מוכן להשתתף בכל יום.

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר