האם אנו באמת חסרים את המקדש?

מהו בית המקדש ומדוע הוא כל כך חסר ליהודי? הרב מנחם מקובר, ראש מכון המקדש במאמר מיוחד ל´כיכר השבת´ לרגל ט´ באב (איצטלה)

הרב מנחם מקובר | כיכר השבת |

עוד שנה חלפה. יום נוסף של חורבן בפתחנו ואנחנו בדיוק באותו המצב. יהודים מתפללים בשפתיהם מדי יום על חלומו של מקדש – אולם "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

מזה כעשרים שנים שאני עמל בנסיון להחדיר את תודעת המקדש ולהנחיל את הכסופים למקדש ללבבות. להעמיק את ההתבוננות על משמעות המקדש, על עוצמת חסרונו, על הצורך לייחל ולכמוה לבניינו, ועל הצורך להתפלל וללמוד את הנושא כדי לקרב את השעה המיוחלת של בניינו.

האם אנו באמת חסרים את המקדש? בשיגרת היום-יום לא נראה לי שרבים מאיתנו חשים את הצורך למקדש. לכאורה – מה הוא חסר לנו? כדי להפנים את הנושא יש להעמיק בתכנים ולהפנים את העולם הפנימי העמוק של המקדש. לדעת ולהבין את החיסרון האמיתי בחיי היום-יום, את הקללה המרחפת כיום בעולם, ואת הברכה האמיתית שאותה אנו כה חסרים.

במאמר שלפניכם לקט של מספר הגיגים ומקורות. אני מציע לכולכם לבא ולהשתתף בהרצאה, בה אני משלב מצגות מחשב בנושאים שונים מעולם המקדש במטרה להמחיש את הדברים ולחברם ללבבות. לא אחת זכיתי להפגש עם אנשים, מחוגים ועולמות שונים, שלאחר המפגש עם התכנים והמראות של העולם המופלא של המקדש ניצת בהם ניצוץ המקדש.

מהו בעצם "בית המקדש"?

מצד אחד – תמיד מתארים מקום זה בתור שיא הקדושה, מקום נשגב ומפואר שנתפס בתודעה שלנו כמבחר המקומות. אולם, מאידך, במקום זה התקיימה עבודת פולחן, הקריבו בו קרבנות, זרקו בו דם, משהו מאד בהמי! לכאורה קשה להבין כיצד שני הדברים הללו דרים בכפיפה אחת! דבר זה נראה כסתירה פנימית – איך קדושה ובהמיות שוכנים יחדיו במקום אחד?!

אלא יש לומר כי שתי המהויות הללו הינן שלמות אחת! כשם שהגוף והנשמה שלנו שוכנים יחדיו, זה לצד זה ואין בכך סתירה כך באדם קיים פן רוחני, יש בו נשמה קדושה ועליונה, אולם מאידך יש לו גם גוף בהמי המסוגל לעולל דברים איומים ונוראים. כיצד זה מסתדר ביחד?!

זהו שורש העניין – בורא עולם יצר עולם מופלא, עולם של אחדות ושל חיבור. עולם בו הפכים נפגשים – והופכים למהות אחת של תיקון! עיקר מהותה של הנשמה היא לשכון בתוך גוף – רק כך יבוא העולם לתיקונו. עיקר עניינו של המקדש – לחבר את תיקונו הרוחני של העולם לתיקונו הבהמי. נבאר מעט.

לפי המתואר במדרש הקב"ה צבר את עפרו של האדם מארבע רוחות שמים, ובמקום המזבח הוא קם על רגליו. מאמר חז"ל פלאי זה בא ללמדנו שהאדם כולל בתוכו למעשה את הבריאה כולה, שכן הוא כלול מארבע קצוות תבל. תפקיד האדם – לתקן את המציאות כולה. כשהאדם עולה ומתעלה – כל היקום (כביכול) עולה ומתעלה עימו. וכך, חלילה, עלול לקרות גם להיפך, כשהאדם יורד. העובדה שבורא עולם ברא את אדם הראשון, נזר הבריאה, במקום בו עתיד לדורות לעמוד מזבח העולה מלמדת שלאדם יש יכולת לחזור ולהתחבר בכל מצב לבוראו. גם כשהאדם נופל – הוא קם ומתחבר, טווה חזרה את הקשר עם בוראו. אפשר לומר כי זהו תפקידם של המזבח ושל עבודת הקרבנות – לקרב את האדם לשורשו, לסייע לו לחזור ולהתחבר בכל מצב.

אולם במקדש, פרט לעבודה של חיבור ותיקון, יש גם מימד של קדושה והתעלות. אם המזבח עניינו תיקון, הרי שבבית המקדש עומד גם ההיכל. ובתוך ההיכל – כלים. העבודה הנעשית בכלים אילו כבר אינה עבודה בהמית, אלא רוחנית. קטורת, נרות, לחם - כל אילו עניינם נעלה ורוחני. אם המזבח הוא הגוף, כלים אילו הינם בחינת הנשמה.

יש לשים לב לעובדה מעניינת: בתוך ההיכל יש אור – כנגד העיניים, לחם הפנים – כנגד הפה, קטורת – כנגד הריח, וארון הברית באמצעותו זכו ישראל לנבואה! זהו החיבור האמיתי. הכלים מאירים לנו את בחינת הפנים שלנו, את החושים הנעלים, ובכך הם מבטאים את שלמות תיקון הנשמה. אולם, כפי שאמרנו, נשמה בעולמנו שוכנת רק בתוך גוף. עבודת התיקון הינה עבודה של חיבור, של שילוב. הנשמה מאירה לגוף, והגוף – הולך וניתקן ומזדכך. כל זאת – לקראת עולם מתוקן. עולם בו הגוף והנשמה לא יעבדו מתוך מאבק וסתירה אלא מתוך שלמות של תיקון. כשנזכה, בחסדי הבורא, לבית מקדש מתוקן – יזדכך גם העולם ויגיע למדרגה של תיקון. מדרגה של גוף ונשמה המשלימים זה את זה, הבונים עולם של תום, אחדות וטהרה.

חסרון בית המקדש

המקדש הינו שורש קדושת העולם, שכן ממנו החלה הן בריאת העולם והן בריאת אדם הראשון. אולם אין זו רק מציאות רוחנית! יש לזכור כי כשליש מתרי"ג המצוות ניתן לקיים רק במקדש! ללא מקדש הבנוי על תילו רוב רובה של תורתנו חסר! אם נזכור כי כנגד תרי"ג המצוות יש לאדם תרי"ג איברים וגידים, וקיום כל מצוה מתקן איבר מסוים באדם – הרי שכיום גם מציאותנו הרוחנית חסרה ופגומה! אולם מעבר לכך, לא רק שמצוות רבות תלויות במקדש אלא יש לזכור כי מצוות בנין המקדש הינה מצות עשה ככל יתר תרי"ג המצוות וזאת לדעת כל מוני המצוות.

בספרו 'תורה אור', פרק י', כותב החפץ חיים כך (בדילוגים): "ובזה שנתחזק עצמנו לשמור כל חוקי התורה, ואף באלה שאין בידינו נשתוקק גם כן מתי יבא לידינו לקיים, ונקיים אותם על כל פנים בלימוד הלכותיהן, ישיב ד' את שבותינו ויקבץ נדחינו ... ובפרט בענין החוקים של עבודת בית אלקינו, אם נהיה אנחנו מוכנים מצידנו בכל הלכותיהם גם הדעת נותנת כי תגרום זאת קירוב הגאולה". וממשיל זאת שם לכלה, שבעת שהיא עומדת מוכנה עם תכשיטיה נשאר רק לקרא לחתן שיכניסה לחופה.

האם אנו אכן מודעים לעוצמת חסרונו? האם אנו אכן משתוקקים לבנינו?

מתוך שיגרת היום-יום איננו חיים את נושא המקדש. אומרת הגמרא (ע"ז ג,ב): "אמר ליה רב אחא לרב נחמן בר יצחק: מיום שחרב בית המקדש אין שחוק להקדוש ברוך הוא". וברבנו חננאל שם מביא כי אין שמחה לפני בורא עולם. דבר זה חל גם לגבינו, כנאמר במסכת ברכות (לא, א): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה", אימתי? בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ד' לעשות עם אלה". לכאורה הדברים שייכים זה לזה: אין שמחה בעולמות העליונים, וכך אף אנו עצבים בעולם הזה שכן ללא בית המקדש אין השראת שכינה בשלמות.

אומרים חז"ל: "בשלשה דברים עתידים (ישראל)למאוס: במלכות שמים, ובמלכות בית דוד, ובבנין בית המקדש... אמר ר' סימון בן מנסיא: אין ישראל רואין סימן גאולה לעולם, עד שיחזרו ויבקשו שלשתם. זה שאמר הכתוב:'אחר ישובו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם' - זו מלכות שמים. 'ואת דוד מלכם' - זו מלכות בית דוד. 'ופחדו אל ה' ואל טובו' - זה בית המקדש" (מדרש שמואל י"ג ד). לפנינו סדר מסודר של מהלך הגאולה העתידה, ואליו מתייחס רש"י בבאורו לגמרא (מגילה יח, א): "אחר ישובו לבית המקדש וביקשו הקב"ה ואת דוד מלכם". דהיינו: הסדר הוא בניין בית המקדש ולאחריו מלכות בית דוד. לפיכך: כל זמן שמקדשנו אינו עומד על תילו אנו מעכבים את הופעת הישועה השלמה. זהו גם הסדר בתפילת שמונה עשרה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב" ורק לאחר מכן "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח".

סגולת מקום המקדש

מהי סגולתו המיוחדת של מקום המקדש? מדוע בחר בורא עולם דווקא במקום זה לייסד בו את בית העולמים?

במקום המקדש נברא האדם הראשון, שהינו נזר הבריאה. כך נאמר בדברי רבותינו בתלמוד הירושלמי: "מלוא תרווד (כף גדולה) עפר נטל הקדוש ברוך הוא ממקום המזבח וברא בו אדם הראשון" (נזיר פרק ז הל' ב). ובביטוי נוסף: "אדם ממקום כפרתו נברא" (פרקי דרבי אליעזר פרק יב).

מדברי חז"ל אלו משמע כי מקום המזבח הינו גם מקום הכפרה. בריאת האדם הינה מזיגה בין הנשמה שבו, שמקורה מהעליונים, לבין הגוף שהינו עפר מן האדמה. שורש חיבור פלאי זה, עליו אנו אומרים "ומפליא לעשות" (כדברי הרמ"א בהגהותיו לשולחן ערוך) הינו במקום המזבח. המזבח הינו כביכול המחבר בין העולמות העליונים לבין העולם התחתון השפל. מכאן נובעת מהותו כמקום כפרה, שכן עקב היסוד החומרי שבאדם הוא מועד לנפילה, והמזבח הוא הנותן לו את האפשרות לחזור ולשוב לבורא עולם. זהו סוד עניינם של הקרבנות הבהמיים ההופכים ל'ריח ניחוח' לפני ד', מהות בהמית שהופכת למהות רוחנית.

עקב כך להלכה מקום המזבח מעכב לדורות, ועליו להיות במקום מסוים ומוגדר. זהו מקום בעל ערך סגולי מאז בריאת העולם, כדברי הרמב"ם בתחילת פרק ב של הלכות בית הבחירה: "המזבח מקומו מכוון ביותר, ואין משנין אותו ממקומו לעולם".

לאור זאת גם מתבאר דבר נוסף מעניין: אם אדם הראשון נברא במקום זה הרי שמקום המקדש היה בגן עדן, וכך אכן מבואר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ). אולם יש להבין: הרי האדם הראשון סולק מגן עדן, וכיצד יתכן שזהו מקום המקדש? אלא יש לומר כי כשאדם הראשון מגורש מגן עדן הכוונה היא שהקדושה העילאית שהיתה במקום זה נסתלקה, ועל האדם בכח עבודתו להחזיר את השכינה למקומה. עבודה זו עיקרה במקום המזבח, מקום בו המהות הבהמית של הבהמה הופכת למהות רוחנית, לריח ניחוח לפני השי"ת.

המקדש: אורו של עולם

בית המקדש היה מאיר לכל העולם, כנאמר במדרש "כשם שהשמן מאיר, כך ביהמ"ק מאיר לכל העולם, שנאמר "והלכו גוים לאורך". המקדש נקרא 'אורו של עולם' שכן ממנו יוצאת הארה רוחנית לעולם. זהו עניינם של חלונות המקדש הנקראים בשם חלונות שקופים אטומים, שכן עניינם לא היה להכניס אור למקדש אלא להאיר לעולם.

חז"ל אומרים כי הקב"ה צימצם את שכינתו בין בדי הארון. דבר זה דורש באור: כיצד יתכן שמציאות אינסופית תצמצם עצמה לתוך מציאות של חומר? כך אומר גם שלמה המלך בתפילתו בעת חנוכת הבית הראשון: "הלא השמיים ושמי השמים לא יכלכלוך, ואף הבית הזה". יש לומר כי זהו יסוד מהות קיומו של המקדש – השראת שכינה! הקב"ה מתגלה לעמו ישראל ולעולם כולו דרך מקום מסוים. זהו אחד מפלאי עולמנו. כשם שקיים פלא באדם עצמו, המורכב מחיבור של גוף ונשמה, כך גם במקום מקדשנו – זהו מקום פלאי בו יש חיבור של טבע ואלוקות. אפשר לומר: מקום שהינו גם למעלה מן המקום. מקום עליו אומרים חז"ל: "מקום ארון אינו מן המידה". דהיינו: הארון נבנה אמנם על-ידי בצלאל, אולם בעת שהוא עמד בקודש הקדשים הוא לא תפס מקום פיזי! זהו שורש המימד הפילאי של המקדש, המחבר את עולמנו הגשמי למהותו העל-טבעית.

דבר זה קיים גם כשבני ישראל היו עולים לרגל שלש פעמים בשנה, זמן בו הם היו מקיימים את מצות ה'ראיה'. על מצוה זו נאמר בתורה "יראה כל זכורך את פני ד' אלוקיך". אנו באים להראות, כביכול, לפני ד', אולם אנו גם זוכים לראות. אנו מתחברים בשורש נשמתנו אל המציאות האלוקית הקיימת במקום זה, נשמתנו רואה ואם אנו זוכים – גם אנו רואים, כמו במתן תורה בו נאמר "והעם רואים את הקולות". אנו משיגים מציאות חדשה ומופלאה מכח חיבורנו למקום זה. חז"ל מספרים על יונה הנביא כי הוא הגיע עם עולי הרגלים לירושלים לשמחת בית השואבה, והוא פשוט "נשאב" אל תוך השמחה ומתוך כך זכה להגיע לרוח הקודש והפך לנביא. מן הסתם גם קודם עלייתו לרגל יונה עבד את ד' והשתוקק להתעלות, אולם השמחה העצומה אליה הוא נסחף העלתה אותו למדרגת נבואה. זהו אחד הטעמים שמביאים חז"ל בירושלמי למקור שמה של שמחת המקדש - שמחת בית השואבה – שממנה שואבים רוח הקודש. זו סגולתו הייחודית של מקום זה, חיבור בין שמים וארץ, העלאת עולמנו לשורשו.

המשנה בתחילת מסכת כלים אומרת כי עשר קדושות קיימות בעולם. הראשונה שבהן – קדושת ארץ ישראל, אחריה - קדושת ירושלים וערים מוקפות חומה, ואחר כך – שאר הקדושות קיימות בהר הבית ובמקדש. קדושת העולם מתרכזת במקדש! זו כאילו תמצית העולם, שורש העולם! בדברי חז"ל מבואר כי שלמה המלך הכיר את השבילים שיוצאים ממקום זה לעולם כולו. לדוגמא: מקום הראוי לגדל פילפלים, מחובר לשביל במקדש שזו ברכתו. דהיינו: מהמקדש יונק העולם את ברכתו. על כך אומרים חז"ל כי אם אומות העולם היו יודעים את העובדה שהברכה היוצאת לעולם היא מהמקדש – הם בעצמם היו קמים ומקימים אותו. העולם ללא מקדש משול לאדם נכה, אדם שמתפקד רק בחלק קטן מיכולת תיפקודו.

כותב הר"ן בדרשותיו (דרוש שמיני) : "בזמן שבית המקדש קיים, היה המקום ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע כל ישראל". כך אומר גם הגר"א: "כמו שעיקר חיות האדם מן האדמה כן היה עיקר החיות מבית המקדש".

כך נאמר באבות דרבי נתן: "כל זמן שעבודת ביהמ"ק היתה קיימת העולם התברך על יושביו, וגשמים ירדו בעיתם. אולם בזמן שאין עבודת המקדש קיימת אין העולם מתברך על יושביו, ואין הגשמים יורדים בזמנם".

בית המקדש אינו רק בית. זהו מקום גילוי השכינה, מקום חיבורם של ישראל לאביהם שבשמים. פארו של בורא עולם מתגלה דוקא בבית המקדש. פאר זה הינו גם פאר פנימי, וגם פאר חיצוני, שכן לפי ההלכה יש לפאר את בית אלקינו. אומר על כך הרמב"ם: "ומצוה מן המובחר לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר "ולרומם את בית אלקינו", ומפארין אותו ומייפין כפי כוחם. אם יכולים לטוח אותו כולו בזהב ולהגדיל במעשיו הרי זו מצוה". בית ד' הינו מקום החיבור בין שמים וארץ, בין הרוחניות לגשמיות. משום כך כבוד ד' מתגלה במקום זה בשלמות בחיבור בין החומר והרוח, ולכן גם החומריות מתוקנת במקום זה. עקב כך יש לפאר ולהדר בכבוד הבית ככל האפשר, שכן זהו פארו של בורא עולם. אנו רואים זאת אצל יעקב אבינו, הרואה במקום זה בחלומו את הסולם המחבר בין שמים וארץ. ובהקיצו הוא אומר "אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים". מלאכי אלקים העולים ויורדים מבטאים את החיבור בין החומר לרוח שקיים במקום זה, ורק בו. לכן עלינו לעשות ולהשתדל למען גילוי שכינת עוזנו במקום זה שהינו מבחר המקומות.

ההתעוררות לבניין

אני תפלה שהשנה נצעד עוד צעד אחד קדימה. שחזונו של רבי עקיבא ששחק עת ראה שועל היוצא מבית קדשי הקדשים יהפוך למציאות חיים בה אנו צועדים בדרך לגילוי אורו של המקדש. במאמר לא נגעתי בשאלת בניינו של המקדש: בידי שמים או ביד בשר ודם. מסתבר שלדעת רובם המכריע של הפרשנים לדורותיהם משימה זו הינה מצוות עשה מן התורה המוטלת על שכמנו. הופעה שמיימית לא תיתכן אלא בעקבות ההתעוררות שלנו פה למטה. בתלמוד הירושלמי נאמר במפורש ש "בניין בית המקדש קודם למלכות בית דוד". עלינו להפנים שכל זמן שאין אנו מתעוררים באופן מעשי – אנו מנציחים את שעת החורבן. גם עלינו נאמר ש "כל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו – כאילו נחרב בימיו".

הכותב הינו ראש ארגון "והראנו בבניינו" לקידום תודעת המקדש

הכתבה הייתה מעניינת?

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

עכשיו בכותרות
הנקראים ביותר
המדוברים ביותר