הרבנית חדוה לוריא על פרשת משפטים: מהי העבדות שלנו ומיהו ה'אדון'?

בי"כ בישראל חולל והחומצה השפוכה בו שורפת את הלב. לצדה, גם רגעים של נחת עם נס ההצלה של גולש בים, ע"י חסיד שהתבודד על החוף. הרבנית חדוה לוריא על פרשת משפטים של ימינו (אקטואליה)

הרבנית חדוה לוריא | כיכר השבת |
(צילום: שאטרסטוק)

בשבוע שבו נחשפנו לשני אירועים כל כך סותרים, האחד – חילול בית הכנסת בשכונת קרית יובל בירושלים והשני – נס ההצלה של גולש, שכמעט וטבע בים וחייו ניצלו בזכות חסיד שהיה באותה העד בהתבודדות על חוף הים, אנחנו הולכים על קו הגבול שבין חילול הקודש, לקידוש השם.

המראות מבית הכנסת מזכירים ימים אפלים, ספרי התורה על הרצפה, חומצה שפוכה, צורבת ושורפת את הלב היהודי. במקדש המעט-מעט שזכו להקים קהילת עולים מצרפת, אשר ברחו מהאנטישמיות ופגשו אותה דווקא כאן, בארץ הקודש.

הקב"ה מדבר אלינו באמצעות כל מה שאנו רואים, האנשים שסביבנו, המאורעות וכל החוויות שלנו. גם המראות הללו באים ואומרים: "תראו כמה צער יש לשכינה, איזו גלות. כל המטרה היא להיות באחדות, להמשיך את ה'ויחן' – לראות את החן והנקודה הטובה של השני".

כדי לשמר את זה, חייבים להיות באחדות ולהבין שהכאבים האלו מיועדים לגרום לנו להיות ביחד. המראות המזעזעים שראינו, נרמס כבוד השם, זו נורת אזהרה אדומה ומהבהבת, שכנראה לקחנו יותר מדי כבוד, ולא השארנו מקום למלך הכבוד.

אבל יש גם רגעים של נחת, כמו הנס הגדול שהיה לגולש שכמעט וטבע, אך "במקרה" היה שם על החוף חסיד בהתבודדות, שקפץ לים והציל את חייו של הגולש. איזה קידוש השם, איזה טוב לראות את החשיבות של מצוות שבין אדם לחברו, בלי לחשוב על עצמי, פשוט לקפוץ עם כל הבגדים ולהציל את החבר, האח שנשמותינו היו יחד במעמד הר סיני.

פרשת משפטים באה אחרי מעמד הר סיני, המפעים והעצום, והיא עוסקת בהלכות רבות שבין אדם לחברו. הפרשה אחריה עוסקת בהקמת המשכן. יכול להיראות כאילו משפטים כביכול לא קשורה ליתרו ולתרומה, שהיא כשמה פרשת משפטים עם כל החוקים והמצוות 'הקטנות' האלו ואיך היא נכנסה בדיוק פה בין מעמד הר סיני להקמת המשכן?

וְאֵלֶּה, הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר תָּשִׂים, לִפְנֵיהֶם. ואחרי הקולות והברקים, עלולים לחשוב שהתורה היא רק בשמיים, שאפשר לקיים אותה רק אחרי ימי הגבלה, שהיא תמיד גבוהה על ההר. לכן ו"ו החיבור של "ואלה" מחברת בין הפרשות ומדגישה כי גם המצוות של "בין אדם לחברו", הן חלק ממתן תורה, כמו שני צדדים של המטבע.

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים, אמר הקב"ה למשה רבנו שישים לפניהם, כשולחן ערוך, שיסביר ויטעים להם את טעם המשפטים כי בתוך משפטי התורה טמונה חוכמה אלוקית שהיא הרבה מעל השכל האנושי, על מנת שנתאמץ לחיות את עמל התורה בכל יום.

•••

החיים מלאים ומאתגרים אותנו. כמו חתן וכלה העומדים מתרגשים מתחת לחופה וכורתים ביניהם ברית עולם. סוף-סוף הגיע הרגע לו ציפו חודשים ארוכים ועמוסים. כמה ימים אחריו, בתום כל החגיגות, מתחילים החיים האמיתיים שלהם.

אלו עם ההתמודדויות, האתגרים והקונפליקטים. ללא מפת דרכים ברורה ומורי דרך מנוסים, הם ילכו לאיבוד כאשר יתעמעמו אורות החתונה ותגיע השגרה צריך לעבוד בהתמדה כדי שה"ביום חתונתו" ימשיך תמיד להיות "ביום שמחת לבו". כך, פרשת משפטים משרטטת עבורנו מפה של מערך כוחות הנפש הפנימיים ופורטת את האור של הברית הנצחית בין הקב"ה לעם ישראל – מעמד הר סיני - לחיי היום יום.

"אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי!" מכריז העבד ונשאר עבד לעולם, עם נקב באוזנו, להזכיר לו תמיד כי בחר בחיי עבדות, כאשר יכול היה לצאת לחופשי, לפתוח דף חדש, אבל הוא העדיף בחירה של "ראש קטן" להיות "מסודר "בחיים.

האם זה רלוונטי גם לנו? אמנם ערימת הכביסה אינסופית (ברוך השם); שעות העבודה ארוכות; הכלים בכיור מצפים לישועה ואנחנו ממתינים (בלי סבלנות) בטיפת חלב בתור לחיסון נגד חצבת; אבל עדיין, מה הקשר של עבדות לחיים שלנו? פעם היו עבדים ועתה-עתה בני חורין! אז ממש לא!

אומר הסבא מקלם זיע"א על הפסוק אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי. אֲדוֹנִי- זהו היצר הרע. הוא ה"אדון" שלא מפסיק "לפנק" אותנו במחשבות על מה שאין לנו. מחשבות של "מגיע לי" ו"הלוואי". הלוואי והיו לי ילדים טובים כמו של השכנה, הלוואי והייתה לי העבודה שלה, הלוואי וגם לי הייתה עוזרת פעמיים בשבוע.

בכל דור ודור ובכל יום ויום, גם אנחנו, נדרשים לצאת מחדש לחופשי מהעבדות של "להסתדר בחיים", לקראת חירות של עבדות השם. איך עושים זאת? דוד המלך בתהלים פרק קי"ט, מתווה עבורנו את שביל הזהב בשוררו: דֶּרֶךְ-אֱמוּנָה בָחָרְתִּי; מִשְׁפָּטֶיךָ שִׁוִּיתִי.

ראשית, דרך אמונה בחרתי- כל מה שנעשה איתנו הוא בהשגחה פרטית, אלא שרצון השם מתלבש בגורמים ובסיבות של החבילה – הפעקאלע – המדויקת עבור כל אחת מאתנו מאת השם; שנית, משפטיך שיוויתי – גם כאשר נראה לנו כי הכל נגדנו, "לנגדי תמיד", נזכור כי אלו רק הנסיבות. זה לא אישך, זו גם לא המעסיקה שלך, אפילו לא ילדי השכנה או החמות. הם כולם שליחי ההשגחה העליונה. נתבונן ונבין כי זו בדיוק ה"תפאורה" שזכינו לראות בקבלת התורה. קולות וברקים--- עב-ענן--- -- ערפל--- חוסר אונים---

•••

מתן תורה, כיום החתונה, ההכנות מרובות אבל אחרי כמה שעות וימי שבע הברכות מתחילה העבודה האמיתית – לחיות את ההבטחה ההדדית בכל המצבים. זה לא קל, אבל זה אפשרי אם רק נייחל להאיר את הנשמה בת חורין שבנו, והפעם היא זו שתאמר: הלוואי.

אז כל אחת ואחת מאתנו- התנערי מעפר קומי. לבשי בגדי תפארתך עמי. האמת הפנימית מכוסה מאתנו, הקב"ה רק מנקה את העפר. אני אוהב אותך ילדה שלי, אני מזעזע אותך, אני מנער אותך, אני מנער את החול שדבק בכנפיים שלך, כנפיים של אהבה, כנפיים של יראה, ואני אומר לך התנערי בת יקרה, כי בא אורך "בּוֹאִי כַלָּה".

תוכן שאסור לפספס

0 תגובות

אין לשלוח תגובות הכוללות דברי הסתה, לשון הרע ותוכן החורג מגבול הטעם הטוב.

טוען תגובות...
תוכן שאסור לפספס

Mame לאישה הדתית